אובמה מציג: הבגידה

נשיא ארצות הברית ברק אובמה

מי שעקב השבוע אחרי ההתנהלות של הממשל האמריקאי בכל הנוגע למחאות במצרים נוכח לדעת – בפעם המי יודע כמה כי האינטרסים ורק האינטרסים הם שם המשחק. ברק אובמה והילרי קלינטון הראו לעולם כי אין כל ערך לשותפות אסטרטגית רבת שנים –  וכשמגיעה העת לכך – ניתן להיפטר מהשותף כלא היה. מישהו אמר ישראל?

אפשר לומר הרבה מאוד דברים על נשיא מצרים חוסני מובארק – הוא לא שליט מעודן, לא חסיד של זכויות אדם וגם לא בדיוק דוגל בחילופי שלטון, אך בה בעת הוא גם האדם שכיבד את מורשתו של אנואר סאדאת והיה למנהיג הערבי המוערך ביותר בישראל במשך שלושת העשורים האחרונים. מובארק היה שותף בכיר בכל המשאים ומתנים שנערכו במזרח התיכון מאז כניסתו לתפקיד ואף היה לאחד השושבינים הראשיים של ההסכם בין ישראל לירדן וההסכמי הביניים השונים עם הרשות הפלסטינית. ואז הגיע אובמה.

הקשר עם ארה”ב היה לאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ בארץ הפרעונים. השלום עם ישראל בהקשר זה, היה לנכס אסטרטגי שסייע לקהיר להתקרב לוושינגטון ולמעשה הפך את את מצרים לאחת מבעלות הברית הבולטות של ארצות הברית במזרח התיכון, לצידה של ישראל, טורקיה וערב הסעודית. לצורך ההמחשה ניתן רק לציין כי פרט לישראל, הייתה מצרים לנהנית הגדולה ביותר מכספי סיוע החוץ האמריקני.

ארצות הברית מצידה מעוניינת בבעל ברית חזק באזור הנפיץ ביותר בעולם –  וחוסני מובארק היה האיש הנכון במקום הנכון. לא בכדי הייתה קהיר למקום שבו בחר אובמה לשאת את נאומו המפורסם בו פרש, כחצי שנה לאחר שנכנס לתפקידו – את חזונו המזרח תיכוני. כמעט שנתיים לאחר מכן, נעלם החזון ולמובארק מצפה אותו הגורל ממש. האדם שכונה על ידי הממשל האמריקאי כשותף אמיתי לדרך – הפך בין לילה מנכס לנטל אסטרטגי.

עם פרוץ המחאות ועוד לפני שאל בארדעי הספיק להגות את השם חוסני מובארק, היו אלה קלינטון ואובמה שמיהרו לגנות בריש גלי את מובארק על התעקשותו להיאחז בקרנות המזבח ועל סירובו לפנות את הבמה. גם מינויו של עומר סולימאן כסגנו ויורשו הפוטנציאלי של מובארק, לא הועילו. אובמה בחר בגינויים פומביים ולא במתינות הדיפלומטית המתבקשת במקרים מהסוג הזה – שהרי כזכור – לא מדובר בתימן, סוריה או טוניסיה – כי אם במצרים – שותפה אסטרטגית לכל דבר ועניין.

אין כל ספק כי חלקן המוחלט של הטענות שמעלים שכנינו מדרום – מוצדקות – החל מהצורך ברפורמה פוליטית רחבת היקף,  דרך הדרישה לשים קץ לשחיתות השלטונית וכלה ביישומו של פתרון כלכלי שיסייע בפתירתו של משבר האינפלציה והאבטלה – כולם שם, ואף על פי כן, הדחתו של מובארק רחוקה מלהיות פתרון הקסם שיבטיח את פתרונן של כל הבעיות.

הן ישראל והן ארצות הברית זקוקות למצרים יציבה ומשגשגת – מצרים שבראשה עומד מנהיג חזק שיידע כיצד לנווט את ארצו בסערה הלא פשוטה שפוקדת את המזרח התיכון חדשות לבקרים. האלטרנטיבות למובארק רחוקות מלהיות אידיאליות. הציבור דורש אדם שיביא עימו שינוי – מישהו שלא נמנה על מקורבי הנשיא – היחיד שעונה על הקריטריונים הללו הוא מוחמד אל בארדעי שלא נמנה על מעריציה של ישראל ו\או ארצות הברית – זכר לכהונתו כמזכ”ל סבא”א. מיותר לציין כי מועמדותו של אל-בארדעי נתמכת גם על ידי תנועת “האחים המוסלמים” שהשפעתה על תהליך קבלת ההחלטות במצרים הינה בבחינת חדשות רעות לירושלים וושינגטון כאחד. טרם ברור האם אל-בארדעי אכן יירש את מובארק, אך הרוח הגבית שמעניק הממשל האמריקאי למפגינים – באמצעות הרטוריקה של העומד בראשה – אינם מותירים מקום לספק – מובארק הוא היסטוריה.

בשלהי שנות ה-70 פרצו ברחובות טהרן מחאות כנגד השאה המכהן. הנשיא קרטר, שהיה ונשאר טירון במדיניות חוץ, תמך במפגינים וקרא לשאה ליישם רפורמות פוליטיות מרחיקות לכת נכון לאותה תקופה – רפורמות שלא ניתן היה לבצע באקלים ששרר באיראן באותה התקופה. קרטר ביזה את השאה שראה את אחת מבעלות בריתו הגדולות ביותר – מפנה לו גב פומבי ותוקעת בגבו סכין חדה. לבסוף, לאחר שהוגלה מארצו בבושת פנים – הפכה איראן בעלת התרבות העשירה ויוצאת הדופן למקום מושבם של הפונדמנטליסטים השיעים שהפכו את איראן לרפובליקה איסלאמית חשוכה. אובמה – עושה רושם – צועד באותו הכיוון.

אבל מובארק ומצרים הם אפילו לא הדבר החשוב ביותר – מעל הכל גורמת התנהלותו של אובמה להרמת גבה מוצדקת בקרב בני בריתו האחרים – בין אם מדובר בישראל או אפילו בחלק ממדינות אירופה והעולם הערבי. אם הנשיא האמריקני, אומרים שם – הפנה את גבו לאחד משותפיו האסטרטגיים ומכר אותו בתמורה לנזיד עדשים פופוליסטי – מה שווה אם כן הקרבה למעצמה ממערב.

עם חברים כאלה אומר מובארק – מי צריך אויבים?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *