יעברו את פרעה?

נשיא מצרים חוסני מובארק

המחאות ההמוניות במצרים הינם בבחינת כתובת שהייתה כבר מזמן על הקיר – הנשיא המכהן חוסני מובארק איבד את אהדת הציבור לפני שנים, אך בניגוד לימים האחרונים, מדובר היה במחאות ספורדיות שהוצתו בעיקר על ידי סיעת האחים המוסלמים שהיו לאופוזיציה הבולטת ביותר לשלטון. כעת, ההמון הזועם לא יסתפק בהצהרות הרגעה של מובארק ויקבל רק את התפטרותו של מי שירש את סאדאת.

טוניס הייתה רק הטריגר, גם ג’וליאן אסאנג’, מייסד ויקיליקס היה רק קטליזטור. הגורם העיקרי למהומות בארץ הפרעונים השכנה הוא מובארק עצמו. האדם שנכנס לתפקיד לאחר שקודמו בתפקיד נרצח על ידי אנשי “הג’יהאד החדש” ביסס את שלטונו בכוח הזרוע במשך קרוב לשלושה עשורים. לכל אורך התקופה הזו לא סטה מובארק כהוא זה מההסכמים שנחתמו בין סאדאת לבגין בשלהי שנות ה-70, ההיפך הוא הנכון. מובארק ראה את השלום עם ישראל כנכס אסטרטגי שיסייע לו להתקרב למעצמת העל האמריקנית.

וכך אכן היה, מלבד ישראל וערב הסעודית, מצרים היא המדינה שנהנית הכי הרבה מהסיוע האמריקני רחב ההיקף. יושבי הבית הלבן – מרייגן ועד אובמה ראו את מצרים כאי של יציבות פוליטית במזרח התיכון הסוער. מובארק היה שותף, סוד לכל המשאים ומתנים במזרח התיכון ב-30 השנה האחרונות, לעיתים הוא גם שימש כמתווך פעיל וללא ספק היה אחד מהגורמים שהביאו גם את המלך חוסיין לחתום על הסכם שלום היסטורי עם ישראל ב-1994.

הטענות של העם המצרי רבות – החל מהיעדר בחירות חופשיות, דרך שחיתות, אבטלה ואינפלציה וכלה בהגבלת חופש הביטוי ומחירי המזון הגואים. כל אלה הן טענות מוצדקות שראוי כי יקבלו ביטוי במסגרת המחאה הציבורית הלא אלימה, אך הפעם מדובר על הרבה יותר מזה – מדובר על גל מחאה אלים חסר תקדים שמעיד על התפוצצותה של חבית הנפץ הטעונה  – אחרי 30 שנה. הסימן הבולט ביותר של המחאה הוא העובדה כי הפחד נעלם מעיניהם של המצרים – כיום, שלא כמו בעבר, קריאות גנאי פומביות כנגד מובארק ומשטרו לא יובילו למאסר ארוך טווח.

בימים הראשונים של המשבר חשב מובארק כי ניתן להשתלט על המהומות באמצעות אכיפה מתונה שתביא סוף להפגנות. הוא חשש מהפעלתו של כוח צבאי מוגזם ולא רצה לספוג גינוי פומבי מהבית הלבן – על אחת כמה וכמה כשראש כוחות הצבא של המדינה – ביקר בוושינגטון. הדברים השתנו כאשר הנשיא המצרי ראה כי במקום לגבות את ממשלו, תמכו קלינטון ואובמה בריש גלי במפגינים הסוערים שהציתו את רחבי הבירה. התנהגותו זו של אובמה עשוייה להזכיר לחובבי ההיסטוריה שבינינו את התנהלותו החובבנית של קרטר נוכח ההפגנות נגד השאה האיראני בשלהי שנות ה-70, כולנו, אגב יודעים, איך זה נגמר.

אז לאן מועדות פניה של ממלכת הפרעונים? בהנחה והנשיא המכהן לא יצליח לשמור על כסאו   – ישנם שני מועמדים בולטים שיתחרו על התפקיד  – מצדו של הממסד יהיה זה ראש המודיעין המצרי עומר סולימאן, שמונה זה מכבר לסגנו של מובארק. תפקיד שלא אוייש מאז כניסתו של מובארק לתפקיד. הנשיא המצרי הכל יכול מבין כי מאוד יכול להיות כי ימיו בשלטון ספורים – הוא יעדיף להוריש את השלטון למקורבו מאשר למתחרו מוחמד אל בארדעי. מבחינתם של המפגינים רצוי שאת מקומו של מובארק יירש מישהו מבחוץ אך בכפוף ליישומן של רפורמות שלטוניות-חברתיות וכלכליות רחבות היקף – יכול סולימאן לקבל את התמיכה הדרושה לו. גם מבחינתה של ישראל, בהנחה ומובארק אכן יהפוך לנחלת העבר – הרי  שסולימאן הוא הפרטנר הטוב ביותר משום שהוא מכיר את ההנהגה הישראלית ומוערך על ידה. תחת שליטתו – צפוי הסטטוס-קוו ביחסי ישראל ומצרים להישמר.

מצידו השני של המתרס נמצא מוחמד אל בארדעי, חתן פרס נובל לשלום ולשעבר ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בתקופתו פעלה איראן כמעט באין מפריע בבואה לפתח את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. אל בארדעי העלים עין והפך לשנוא נפשם של האמריקאים. באופן טבעי אל בארדעי לא ידוע בחיבתו הרבה לישראל אף שביקר בה מספר פעמים במסגרת תפקידיו השונים ולא התעמת ישירות עם קברניטיה של המדינה בדבר סירובם לחשוף את יכולתה הגרעיניות של ישראל לעיני כל.

כמובן שהתחזקותה של סיעת האחים המוסלמים הינה גם כן בבחינת תרחיש אפשרי נוסף, אך ההסתברות להגשמתו נמוכה באופן יחסי וזאת לאור התביעות של המפגינים. אלה לא דורשים את החלתם של חוקי השריעה על מצרים, ההיפך הוא הנכון.

מוקדם לקבוע מי, אם בכלל, יירש את מובארק וכיצד תסתיים הדרמה מדרום – מה שברור הוא  כי מדובר על ימים בעלי חשיבות היסטורית עבור המזרח התיכון בכלל ועבור מצרים בפרט.

4 Responses to יעברו את פרעה?

  1. אין ספק… הכתובת הייתה על הקיר.

    הגיע הזמן באמת שהערבים יתעוררו ויבינו שצחקו מאחורי הגב שלהם כל אותם שנים.. והמצב הקשה של מדינותיהם מקורו בממשלות והמנהיגים שלהם.

    לדעתי, ההפיכה הזו היא חיובית לאזור – כמה שיותר מדינות בעלות אופי דמוקרטי ככה יטיב לכולם – וגם לישראל. אמנם אל ברדעי לא ממש מסמפט אותנו אבל אם זהו רצון העם המצרי אז כדאי שזה יקרה.

    אני אעדיף דמוקרטיה על פני דיקטטוריה בכל פעם, גם אם הדבר לאו דווקא משחק לטובתי. מי יתן וכל מדינות ערב ילכו בקו הזה.

  2. רועי קייס

    יורה היקר, אני מסכים עם דברים רבים שכתבת, אבל לא בנוגע לחלק של בראדעי, מיסטר פוטייטו הד. בראדעי לא יהיה נשיא, כי הוא פשוט לא ממנף את עצמו והעובדה הניצחת לכך שבניגוד למיר חוסין מוסווי בהפגנות באיראן שהצטייר כמנהיג האופוזיציה והתנועה הירוקה, בראדעי הוא אינו כזה. שים לב גם לדרישות המפגינים שדורשים את הפלתו של מובארק, אבל לא נוקבים בשם של מועמד אחר לנשיאות. זה נחמד והכל להפיל את משטר מובארק, אבל ברגע שאין לך מנהיג מובהק, הקרעים וחילוקי הדעות יצופו על פני השטח בקרוב. מי שלדעתי בסופו של דבר יקבע את פני הדברים הוא הממסד הצבאי שאם בסופו של דבר הוא ימשיך להגן בחירוף נפש על המשטר שנאחז בקרנות המזבח, אזי אין סיכוי לנערים הנחמדים מאלכסנדריה. בסופו של דבר על המהפכה שטרם התחוללה במצרים תיפול ותקום על פעולותיו של הצבא.

  3. אם כבר עשית השוואה לפרעה, אז למה לא בצורה תנכ”ית ?

    מפרעה ועד מובארק:
    http://omergendler.blogspot.com/2011/02/blog-post_04.html

  4. יורי גנקין

    עומר, האמת שזה יכול היה להיות מעניין אבל העדפתי להתמיד בכתיבה מעט עכשווית יותר – אשמח לשמוע כיצד היית משווה ביניהם – קריטריונים ותוכן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *