הכישלון שנועד להסתיר את אלה שקדמו לו: המניעים של אובמה מאחורי ההסכם עם איראן

במתכונתו המסתמנת הסכם המסגרת עם איראן הוא לא הסכם רע אלא הסכם גרוע שאולי מאט או מגביל את קצב ההתקדמות של הרפובליקה האיסלמית אך בה בעת מכשיר הלכה למעשה את התכנית שמעצמות המערב ניסו (לכל הפחות כלפי חוץ) למנוע. הלגיטימציה ניתנה להם באמצעות הסרה מיידית של הסנקציות וכן נוכח העובדה שמספר הצנטריפוגות שעומדות לרשותם רק הוקטן מעט ולא מוגר לחלוטין. כל זאת לצד הסיכום שלפיו חלק מהמתקנים הגרעיניים יוסבו ל-“מתקני מחקר לצרכים רפואיים ומדעיים” – וזה אם אתם כמובן מאמינים לאיראנים.

אין זה סוד שג’ון קרי וברק אובמה היו לרוח החיה מאחורי ההסכם. הנשיא האמריקני אמנם לא הגיע בכבודו ובעצמו לטקס החתימה אך דאג ששליחו הדיפלומטי יעמוד בחזית המאמץ לריצוי המשלחת האיראנית כך שזו לא תיסוג מההסכמות שהושגו ברגע האחרון – דבר שלא היה קורה ממילא. מבחינתו של אובמה, תכלית ההסכם נעוצה אך ורק בצורך להוכיח לעולם כולו שאחרי אינסוף כישלונות בכל זירה בינלאומית שבה נגע גם הוא, מי שזכה בפרס נובל לשלום מבלי שעשה דבר וחצי דבר, יכול לרשום הישג. אלא שעוד “הישג” כזה ואבדנו.

אם נבחן את מדיניות החוץ האמריקנית מאז נכנס אובמה לתפקידו בראשיתה של 2009 הרי שנגלה כי פעם אחר פעם יצאה ארצות הברית עם ידה על התחתונה – לכל הפחות בכל הנוגע לאינטרסים שלה: החל מהמשא ומתן הישראלי-פלסטיני, הזנחתה של מצרים ומלחמת האזרחים בסוריה – וכלה בכישלון במאבק מול דעאש, במשבר מול רוסיה במאבק על אוקראינה והכאוס בלוב שבסופו נרצח השגריר האמריקני כריס סטיבנס – רצח שלאחריו לא הגיעה תגובה אמריקנית של ממש. אובמה ייזכר לעד בהיסטוריה משום היותו פורץ דרך – אך באותה הנשימה הוא גם ייזכר ככישלון חרוץ ככל שהדברים אמורים במדיניות חוץ. במובן הזה לא ניתן לבחון את ההסכם עם איראן כאפיזודה בודדת העומדת בפני עצה אלא כהמשך ישיר של אותו הציר. ההסכם עם איראן הוא בסך הכל ניסיון לסמן וי בודד אחד ברשימת האיקסים הארוכה בהרבה.

נואש להישג בינלאומי. ברק אובמה. צילום: jurvetson - FLICKR

נואש להישג בינלאומי. ברק אובמה. צילום: jurvetson – FLICKR

בתחילת הדרך עוד השוו את הכישלונות של אובמה לאלה של האשמאי הזקן ג’ימי קרטר שנחשב לאחד הנשיאים הגרועים ביותר בדברי ימיה של ארצות הברית, הנשיא שבמשמרת שלו הפכו 52 דיפלומטים ואזרחים לבני ערובה שהוחזקו בשגרירות האמריקנית בטהרן במשך 444 ימים. אחד הפרטים הפחות זכורים בפרשה הזו קשור ישירות לתאריך שחרורם של בני הערובה – ה-20.01.1981 – היום בו הושבע רייגן לראשונה. אז בתחילת הדרך עוד השוו את אובמה לקרטר – אלא שהוא הוכיח לכולם שהוא הרבה יותר גרוע.

העניין הוא שעל אף הנזקים הגדולים שגרם ברק אובמה למדיניות החוץ האמריקנית ולמעמדה של המעצמה הגדולה בעולם, עושה רושם שלציבור האמריקני לא כל-כך אכפת מזה. 60% מהמשיבים באחד הסקרים שנערכו לגבי ההסכם עם איראן אמרו כי לדעתם ההסכם לא ימנע הלכה למעשה התחמשות איראנית אך אחוז זהה של משיבים גם טענו שיתמכו בהסכם.

על אף העובדה שדוקטרינת מונרו (תפיסת מדיניות חוץ המדגישה את עקרונות הבדלנות לפיהן ארצות הברית לא תתערב במה שקורה באירופה – הוכרזה ב-1823 על ידי הנשיא ג’יימס מונרו) כבר מזמן אינה תקפה, הרי שמדיניות החוץ מעולם לא עניינה יותר מדי את האמריקנים שמעדיפים להתרכז בפתרונן של הבעיות האקוטיות ביותר שלהם – החל מהמצב הכלכלי, עבור דרך רפורמת הבריאות וכלה ברפורמת ההגירה. מצד אחד אי-אפשר להאשים את האמריקאי הממוצע בכך שהוא לא מתעניין במה שקורה בישראל, בתימן או באיראן – אלא שלסדר עדיפויות כזה יש גם מחיר שהרי לא בכדי הוא שמעמדה של ארצות הברית כמיישבת ומגשרת על סכסוכים ו\או כמנהיגת העולם החופשי – נמצא בדעיכה מתמדת.

בסיכומו של דבר מאחורי ההסכם עם איראן עמד רציונל בולט אחד – ניסיון נואש של ברק אובמה לכפר בכל מחיר על הכשלונות הקודמים בתחום מדיניות החוץ. בטווח הקצר הוא כנראה הצליח לנטרל את המוקש האיראני ולהוריד אותו נכון לעכשיו מסדר היום הציבורי. בטווח הארוך יצר אובמה בעיה גדולה – אלא שהוא עצמו כבר לא יצטרך לטפל בה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *