18 שרים – זה ייתכן – אם רק רוצים

אחרי שרשם את ההישג האלקטורלי הגדול ביותר בקריירה שלו ונבחר לקדנציה רביעית במספר יעמוד בקרוב בנימין נתניהו בחזית המאבק הפוליטי הראשון של הכנסת ה-20: המאבק על מספר השרים שיוכל למנות. כזכור, במהלך הקדנציה האחרונה קידמו סיעות “יש עתיד” ו-“ישראל-ביתנו” (שהייתה חלק מהבלוק עם הליכוד) במסגרת חוק המשילות גם תיקון שמגביל את כמות השרים ל-18 לא כולל ראש הממשלה (ואת סגני השרים ל-4) ואוסר על מינויים של שרים ללא תיק. כעת, משחלפו הבחירות ירצה ראש הממשלה להגדיל את כמות השרים בראש ובראשונה על מנת להימנע ממאבקים פנים-סיעתיים.

הדעה הרווחת במערכת הפוליטית כיום מדברת על תוספת פוטנציאלית של שישה שרים וסגני שרים בסך הכל – כאשר עלות המהלך מוערכת בסכום הקרוב ל-100 מיליון שקלים בקדנציה מלאה. מלבד העובדה שמדובר בסכום עתק שיכול להיות מנותב לטובת מטרות חלופיות ונעלות יותר הרי שעצם העובדה שחוק מהותי מסוג זה יכול להיות מבוטל אך ורק בכדי לרצות עוד כמה חברי פרלמנט שמצפים לתגמול מקוממת מאין כמוה. מעבר לכך, איני מקבל את הטענה לפיה מדובר ב-“כסף קטן” ביחס לתועלת שתצמח ממנו – יציבות ממשלתית לכאורה, יציבות שתמנע הליכה לבחירות כל שנתיים. ביסודה, הפוליטיקה היא בסך הכל מאבק בין-אנושי על משאבים ועוצמה –  והגדלת מספר השרים לא תהפוך את המאבק הזה לפחות אימתני.

קיבל את המנדט, עכשיו יצטרך להחליט מה לעשות עמו. ראש הממשלה בנימין נתניהו

קיבל את המנדט, עכשיו יצטרך להחליט מה לעשות עמו. ראש הממשלה בנימין נתניהו

ערב התכנוסתה של הכנסת ה-20 עומד מספר התיקים (לא כולל סגני שרים) על לא פחות מ-27 המתחלקים בין משרדי על למשרדי משנה שהרי דינם של משרדי החוץ והביטחון למשל אינו זהה באופן טבעי לדינם של המשרד לירושלים והתפוצות או המשרד לשיתוף פעולה אזורי. אם ראש הממשלה רק היה רוצה בכך – הוא יכול היה ליישם את החוק החדש בקלות – וכך זה היה נראה:

שלוש הנחות יסוד מקדימות

כפי שאראה מיד מדינת ישראל יכולה לתפקד ללא בעיה גם עם 18 שרים ו-4 סגני שרים אך על מנת להציג את המודל במלואו יש להתבסס על שלוש הנחות יסוד מקדימות: ראשית, כל המשרדים הגדולים ימשיכו לפעול גם בקדנציה הבאה. שנית, תפקיד שר הבריאות יימסר ליעקב ליצמן שיוגדר (כפי שהיה בעבר) כסגן שר – ושלושת סגני השרים האחרים ינותבו למשרדי האוצר, החוץ והביטחון – או החינוך. לאור ההנחה ששר הביטחון יעלון צפוי להמשיך בתפקידו הרי שתפקודו בממשלה הקודמת ללא סגן שר בפועל (דני דנון מונה בתחילת הקדנציה אך לא שותף הלכה למעשה בפעילות המשרד)  מרמזת על כך שאין לו כל סיבה לשנות הרכב מנצח.

גורל המשרדים הקטנים – בין פירוק לאיחוד

אם כך, בהנחה וקיבלנו את שלוש הנחות היסוד המקדימות – הרי שכעת כל שנותר הוא לחרוץ את גורלם של משרדי המשנה – בין אם לפירוק ובין אם לאיחוד עם אחד ממשרדי העל. אז בואו נתחיל להרכיב את הפאזל מהמשרד המיותר ביותר במדינת ישראל – המשרד לעניינים אסטרטגיים.

את המשרד הכפול שבראשו עומד השר יובל שטייניץ (המשרד לעניניים אסטרטגיים והמשרד לענייני מודיעין) ניתן לאחד ללא בעיה עם משרד הביטחון ו\או להטמיע את פעילות המשרדים הנ”ל בעבודה השוטפת של ארגוני הביטחון השונים. במבחן התוצאה לא ניתן לומר כי המאמצים של שטייניץ נשאו פרי של ממש בקדנציה האחרונה (ושל קודמיו לפני-כן) כך שברור ונהיר הוא שמדינת ישראל תוכל לוותר על עוד סידור עבודה מיותר מסוג זה.

המשרד לפיתוח הנגב והגליל והמשרד לשיתוף פעולה אזורי מסונפים ממילא למשרד האנרגיה והמים כך שמה שהיה הוא שיהיה ואילו את משרד הדתות והמשרד לירושלים והתפוצות שעליהם אמון כיום שר הכלכלה נפתלי בנט ניתן לאחד עם משרד הפנים ומשרדי החוץ בהתאמה. במסגרת שורת הניפויים האחרונה יאוחד משרד המדע עם משרד התרבות והספורט ו\או עם משרד התיירות – ואילו המשרד לאזרחים וותיקים יכול להפוך ליחידת סמך במשרד ראש הממשלה כפי שהיה עם הקמתו או להיכנס לתחום האחריות של השר המופקד על ענייני הרווחה.

בסיכומו של דבר מפת משרדי הממשלה יכולה וצריכה להיראות כך

1. משרד החוץ

2. משרד הביטחון

3. משרד האוצר

4. משרד החינוך

5. משרד הפנים

6. משרד המשפטים

7. משרד הכלכלה

8. משרד התקשורת

9. משרד התחבורה

10. משרד התיירות

11. משרד ביטחון הפנים

12. משרד האנרגיה והמים

13. משרד השיכון

14. המשרד להגנת הסביבה

15. משרד המדע התרבות והספורט

16. משרד הקליטה והעלייה

17. משרד החקלאות

18. משרד הרווחה והטיפול ברווחת הגמלאים בישראל

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *