הצד הפחות משעשע של סרטוני הבחירות – פוסט אורח של ד”ר ארז כהן

לא משנה למי תצביעו ולא משנה ממש אם הסרטונים שהעלו מועמדים שונים לרשת הם שישנו את ההעדפה שלכם, דבר אחד ברור והוא שהסרטונים שתראו ברשת הם טקסטים מבדרים. לראות את בנט מחופש להיפסטר או את דני דנון מחופש לשריף זה לצפות בסרטון מבדר גם מבחינת מי שאינו בהכרח מצביע ליכוד או הבית היהודי. זה מצחיק, כי זה חייב להצחיק. הסרטונים הללו, שכבר בבחירות הקודמות ראינו סנוניות ראשונות מהם (אלקין סטייל), חוצים גבולות, מפלגות ומעומדים. הם מועלים לרשת על ידי אנשי מקצוע מיומנים ועל ידי אנשים פרטיים ונראים כמשהו חדש ורענן, צעיר ומחובר, סוג של שיח פוליטי חדש.

לשיח הזה, כמו לכל שפה יש מאפיינים משותפים. הסרטונים הללו הם קודם כל קצרים, אפילו קצרצרים, הם חייבים להיות מצחיקים או לעשות שימוש מתוחכם בהומור שמודע לעצמו, הם חייבים להיות מעוררי עניין ורגש, ובעודף האינפורמציה והרעש הם מוכרחים לייצר באזז ולהיות, בספו של דבר, כמה שיותר ויראליים.

דני השריף. צילום מסך מתוך הסרטון של דני דנון

דני השריף. צילום מסך מתוך הסרטון של דני דנון

סרטון מוצלח הוא קודם כל סרטון שמתאים למדיום האינטרנטי. הסרטון כאמור חייב להיות קצר, להצחיק, להיות מזעזע, מפחיד או סתם גועלי, אחרת זה פשוט לא עובד. הוויראליות היא חזות הכול. המסר, כמו שכל תלמיד של מקלוהן יודע, פחות חשוב. במאבק הסרטונים בין נוי אלוש לנפתלי בנט מה שקובע הוא מספר הצפיות ולא שום דבר אחר. מי שהצליח לרשום לזכותו יותר צפיות הוא המנצח הבלתי מעורער עד לסרטון הוויראלי הבא על החתול שמנגן על פסנתר או האישה שנופלת ומחליקה בגלל הסערה. להקליק ולהעביר הלאה. להקליק ולעבור לעונג הבא.

ניל פוסטמן שהשנה אנו מציינים תריסר שנים למותו היה האדם שהקדים לראות את הסכנה שבמדיום או טכנולוגיה שהיא בעיקרה בידורית. בספרו “בידור עד מוות” פוסטמן, שכתב בעיקר על הטלוויזיה, מדבר על הסכנה שבהמרת תחומי חיים מרכזיים כגון חינוך, דת, פוליטיקה וכלכלה לשפה הבידורית של הטלוויזיה. הטענה הידועה ביותר שלו היא שהדימוי הדיסטופי של ג’ורג’ אורוול, בספרו 1984,  לא התממש, אבל לעומת זאת העולם הדיסטופי שמתאר אלדוס האקסלי בספרו ‘עולם חדש מפולא’ הפך להיות, כך נראה, ממשי לגמרי. זה כמובן אירוני לגמרי שבעולם הבידורי שפוסטמן כותב עליו אחת מתוכניות הדגל היא תוכנית בשם “האח הגדול”. אבל מה בעצם רע בסרטון פוליטי קצר מבדר? הצעירים אוהבים ומתחברים, הסרטון פוגש את הבוחרים הפוטנציאלים במרחבים שבהם הם נמצאים ועושה זאת במשפט קצר וקליט, בבדיחה ובמסר פוליטי שאפשר להעביר בסרטון של תשע שניות. האם עדיפים הם סרטוני התעמולה האנכרוניסטיים? האם עדיף מצע משמעם שניסח עורך דין ושאף בוחר לא ממש יקרא?

לפוסטמן התשובות. פוסטמן לא אומר שהבידור הוא רע אלא חוזר ומזכיר שיש לו מחיר. כאשר אנו צוחקים למסר פשטני בסרטון קצר אנו לא ממש חושבים על הסוגיות העמוקות שעומדות לפנינו. הבידור משטח את המסרים. הבחירות שמולם אנו ניצבים כבוחרים אינן מבדרות כלל וכלל. האתגרים שרובצים לפתחה של מדינת ישראל, החל מהטרור והמציאות הגיאו-פוליטית הלא פשוטה שבה אנו חיים וכלה ביוקר המחייה ובמשא המתן הישראלי-פלסטיני מצריכים מרחב ציבורי ודיון ציבורי עמוק יותר. הבעיה היא שהמדיום האינטרנטי המהיר והבידורי פשוט לא מאפשר זאת.

אין כל פסול בהומור ותמיד טוב לצחוק מעט אבל חשוב לזכור גם את המחיר של המדיום הבידורי ולחשוב לעומק על הבחירות שלנו שמשפיעות, במידה רבה, על החיים העתידיים של כולנו. המציאות הפוליטית הבטחונית והכלכלית אינה הולכת לשום מקום ואולי, במקום עוד סרטון ויראלי משעשע עדיף לנהל שיח ציבורי עמוק על הסוגיות הללו שמולם אנו ניצבים. אולי הגיע הזמן להשאיר את הסרטונים הוויראליים והבידוריים לחתולים חמודים – הרי בשביל זה המציאו את הרשת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *