הצעת החוק של יצחק הרצוג ביקשה להפוך את הדרת הנשים לעבירה פלילית ולהטיל על כל מי שפועל להדרת נשים עונש מאסר של שלוש שנים וזאת בנוסף לקנס של 300,000 שקלים. שלושה חברי כנסת – נינו אבסדזה, רוברט טיבייב ויואל חסון בחרו להצביע נגד עמדת הקואליציה ולתמוך בהצעת החוק. יושב ראש הקואליציה זאב אלקין אמנם לא נכח במשכן אבל הבטיח לטפל בחומרה בשלושת "המורדים". הכותרות עסקו בסדקים בקדימה אבל הדרמה שליוותה את הסיפור שלפנינו מגלה בעיה ערכית הרבה יותר חמורה משלושה חברי כנסת ש"העזו" להתנגד למפלגתם.

הצעות חוק מהסוג שאותן העלה הרצוג לא צריכות להיות כפופות כלל למשמעת קואליציונית, כל חבר כנסת חייב להצביע על פי צו מצפונו. עצם העובדה שהוטלה משמעת קואליציונית גורפת על ההצבעה מצביעה על כך שהממשלה פחדה מהרגע בו יתקבל החוק ובסופו של דבר מישהו יצטרך גם ליישם אותו. במילים אחרות, אם אחד האנשים שהעזו לדרוש מטניה רוזנבליט לעבור לכסא האחורי של האוטובוס היה נאסר ונקנס, שותפיו הטבעיים של נתניהו היו נוטשים אותו במהירות הבזק. ואת זה ראש הממשלה לא מוכן להרשות לעצמו.

עונשם של שלושת "המורדים" טרם נקבע אך סביר להניח שאלקין כבר יחשוב על משהו. יכול להיות שהעונש יהיה דומה במתכונתו לסנקציה שספג בעבר חבר הכנסת עתניאל שנלר. שנלר, הצביע בנובמבר 2010 בעד חוק משאל עם שקידמה הממשלה עוד כאשר קדימה הייתה באופוזיציה, וזאת בניגוד לעמדת מפלגתו. שנלר הושעה באופן מיידי מועדת החוץ והביטחון (לתקופה של שלושה חודשים) אך חמור מכך, נאסרה עליו הזכות להגיש הצעות חוק או הצעות לסדר יומה של הכנסת במשך כל אותה התקופה. האם יש שטות גדולה מזו?

אני לא חבר קרוב של עתניאל שנלר ואין לי כל עניין אישי בהגנה עליו. ואף על פי-כן, חשוב לזכור שחברי הכנסת נשלחים למשכן על מנת לייצג את מי ששלח אותם. נכון, מרביתם לא עושים זאת ומעדיפים לבלות את זמנם במשכן המחוקקים במזנון אבל עונשים מהסוג הזה רק מוסיפים חטא על פשע שכן הם מונעים מחבר הכנסת לעשות את חובתו – לחוקק.

לא ניתן להתלונן על כך שחברי הכנסת לא עושים דבר עבור האזרחים אך בה בעת לעבור בשתיקה על עונשים מגוחכים מסוג זה. אם חבר הכנסת לא רשאי לחוקק ולהעלת הצעות חוק לשולחן הכנסת הרי שהדבר שקול במידה רבה להוצאתו לחופשה כפויה.  על שום מה תשלם לו מדינת ישראל משכורת באם הוא לא מסוגל לנפק בתמורה את התוצר לו מצפה הציבור – הצעות חוק. אינני מתכוון להיכנס כעת לטיבן של הצעות החוק של שנלר שכן מדובר בעניין עקרוני ולא בדיון לגופו של אדם.

אני מקווה שבטרם יחליט אלקין כיצד לפעול הוא ייקח בחשבון את העובדה שגם חברי הכנסת שהתנגדו לקואליציה הפעם, בין אם עשו זאת משיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים גרידא, הם קודם כל ולפני הכל משרתי הציבור ולא משרתיו של ראש הממשלה.

Taken By Konstantin Suslov

עבור מרביתם המוחלט של אזרחי ישראל מסתכמות תולדות מלחמת העולם השנייה בשואה – האסון חסר התקדים שפקד את יהודי אירופה. ואף על פי כן, חשוב לזכור ולעולם לא לשכוח גם את קורבנות בעלות הברית שנהרגו במאבק מול ציר הרשע הגרמני-איטלקי-יפני. חשוב עוד יותר לזכור ולהצדיע לאלו ששרדו את זוועות המלחמה וחיים כיום בתוכנו.

ולא בכדי אני כותב את הדברים היום שכן ה-08.05 (על פי הגרסה האירופית) וה-09.05 (על פי הגרסה הסובייטית – בגלל הפרשי שעות) הוא גם יום השנה שמסמל את כניעתם הסופית של כוחות הוורמאכט לבעלות הברית. היה זה היום שסימל את סיומו של המאבק הכפול בחזית המזרחית והמערבית כאחד, מכונת המלחמה של  היטלר אשר התאבד יותר משבוע לפני מועד החתימה,  הפכה באופן רשמי לנחלת העבר.

הסיבה שבגינה סביר להניח שלא שמעתם על המועד החגיגי המדובר היא שבישראל כמעט ולא מדברים עליו שכן מבחינתנו התקופה שבין 1939 ל-1945 מתחילה ונגמרת בשואה ובפיתרון הסופי. הפרספקטיבה המובנת, אך בה בעת גם המוגבלת הזו, עושה עוול של ממש לכל אותם החיילים והחיילות שסיכנו את חייהם על מנת לשחרר את מחנות המוות ושרדו כדי לספר – אלו הם הווטראנים.

על אף העובדה שכמעט כל הווטראנים החיים בישראל הגיעו למחוזותינו ממדינות חבר העמים, הרי שהצצה בתכנים המועברים לתלמידים בבית הספר התיכון ובהכנה לבחינות הבגרות בהיסטוריה, תגלה כי מאבק האיתנים בחזית המזרחית כמעט לא מוזכר בספרים. לשם המחשה, כולנו מכירים את הפלישה לנורמנדי בחזית המערבית אך המצור על סטלינגרד ומאוחר יותר ההתקדמות האיטית והלא פשוטה לכיוון ברלין עד לרגע בו נכבש הרייכסטאג נעדרו כלא היו.

מבחינה תדמיתית נתפסות חגיגות "יום הניצחון על הנאצים" בישראל כ"חג של רוסים" וזאת משום החשיבות הגדולה אותה מייחסים העולים ממדינות חבר העמים לאירוע. יתרה מזאת, ברוסיה נחשב ה-09.05 ליום החשוב ביותר בשנה – לחג הלאומי המשמעותי ביותר.  לא יהיה זה ריאלי לצפות לכך שמדינת ישראל תתייחס ליום הניצחון באותה הרצינות אך וודאי שעליה לעשות יותר על מנת להשריש ולקדם את השיח הציבורי בנושא. ברכה של ראש הממשלה בערוץ 9 פשוט לא מספיקה.

כך למשל, תכנית הלימודים העל-יסודית צריכה לכלול התייחסות מפורשת ונרחבת יותר למהלכים הצבאיים של המלחמה, תוך ניסיון לאזן בין סיקור החזית המערבית לזו המזרחית. מאחורי תכנית הלימודים הקיימת עומדת אג'נדה ברורה שעיקרה ברצון להבליט את חלקה של ארצות הברית, בעלת הברית המשמעותית ביותר של ישראל, בניצחון על ציר הרשע. בפועל עם זאת, מעיון בספרי ההסטוריה עולה כי חלקה של רוסיה הסובייטית במלאכת השחרור היה לכל הפחות שווה לתרומה אותה הביאו לידי ביטוי האמריקאים והבריטים ממערב. מעטים זוכרים שאושוויץ, כמו גם כמעט כל יתר המחנות האחרים שנבנו על אדמת פולין – שוחררו על ידי הצבא האדום.

עם כל יום שחולף הולך ופוחת מספר הווטראנים המתגוררים בישראל. אשר על כן, חזקה על מדינת ישראל וקברניטיה לעשות ככל יכולתם על מנת לחשוף להוקיר ולהנציח את פועלם של אלו שנלחמו בשורותיהם של צבאות בעלות הברית ולא וויתרו בטרם יצאו עם ידם על העליונה. יום הניצחון על הנאצים אינו עוד חג סקטוריאלי, כי אם גם ואולי בעיקר, הזדמנות להודות לאנשים שבלעדיהם ככל הנראה, הייתה שואת יהודי אירופה קשה עוד יותר.

שר החינוך גדעון סער. חייב לפעול - מהר. צילום: Segal

כאשר משרד החינוך מאשר את הפצתם של ספרי לימוד אלו ואחרים לבתי הספר, חזקה עליו לבחון היטב את תוכנם וזאת משום שהחומר המופיע בהם נתפס פעמים רבות בעיני התלמידים ככזה ראה וקדש – כנתונים שאין לערער עליהם ועל כן יש לקבלם ללא היסוס. אך שאיפות לחוד ומציאות לחוד.

מזה קרוב לשנה מופץ  בכ-100 מוסדות חינוך ברחבי הארץ ספר לימוד באזרחות העונה לשם "יוצאים לדרך חדשה". הספר מכפיש את העולים מברית המועצות תוך יצירת הכללות והנצחת סטריאוטיפים שאין להם כל אחיזה במציאות. במקום לטייח את הפרשה – טוב היה עושה משרד החינוך אם היה מראה לאחראים על המחדל את הדרך החוצה.

על פי הספר, העולים מחבר העמים כלל לא מכונים עולים כי אם "מהגרים" אשר הגיעו לישראל נוכח הקשיים הכלכליים שפקדו אותם בברית המועצות ולא, רחמנא לצלן, מטעמי ציונות. העליה האתיופית מנגד, מתוארת כעליה שנבעה כתוצאה מ"קשר עם הארץ והיהדות". עוד נכתב כי זהותם היהודית של העולים מתבטאת בשנאה לערבים ובתמיכה במפלגתו של אביגדור ליברמן "ישראל ביתנו". ואם זה לא מספיק הרי שחוק השבות אשר בזכות תוקפו החוקי התאפשרה העלייה מברית המועצות – מוטל בספק. על בורות מסוג זה – אין מחילה.

באופן אישי מעולם לא ראיתי את עצמי כ-"רוסי" – ועל כן, הפוסט הזה הוא לא כתב הגנה שמטרתו לסנגר על העלייה מחבר העמים ותו לא. יותר ממיליון עולים מברית המועצות לשעבר הגיעו לכאן בשני העשורים האחרונים, חלקם הגדול אנשים מוכשרים מאין כמוהם שלא זקוקים לפוסט זה או אחר בכדי שיגן עליהם – התוצאות אליהן הם הגיעו בכל תחום ותחום מדברות בעד עצמן: החל ממשרות הניהול הבכירות ביותר במשק הפרטי ובשירות הציבורי, דרך זכייה בפרסים על הישגים מדעיים וטכנולוגיים חסרי תקדים וכלה בהישגים ספורטיביים שלא היה להם אח ורע בעבר.

ואף על פי כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שספר האזרחות שהופץ לתלמידים מבטא הלך רוח מסויים בציבור הישראלי. הלך רוח בעייתי שגם אם אינו מקובל על רובה המוחלט של החברה, מקובל ככל הנראה לפחות על כותבי הספר המבקשים להשפיע על תודעתם של תלמידי העתיד של ישראל תוך שימת דגש על הכפשתו של ציבור שלם מבלי לחשוב פעמיים.

נכון, בין יותר ממיליון העולים שהגיעו לישראל מחבר העמים ניתן למצוא כאלה שהגיעו לישראל משיקולים שמקורם אינם בציונות טהורה כי אם מהרצון לשפר את תנאי המחיה שלהם לאחר שחיו עשרות שנים תחת מטריית השלטון הקומוניסטי. מבחן ההסטוריה יגלה לנו כי מרבית העולים מאתיופיה והעולים מארצות המזרח וצפון-אפריקה הגיעו לישראל משיקולים דומים – התנכלויות חוזרות ונשנות על רקע מוצאם היהודי ובמקביל חשש מתמיד לקיומם הפיזי.

אם כך, במה שונים איפוא העולים מחבר העמים שסבלו מאותן הנסיבות בדיוק. יתרה מזאת, בין העולים מחבר העמים ניתן למצוא אלפי אסירי ציון שרצו לעלות ארצה אך הפכו למסורבי עליה וחלק לא קטן מהם אף שילם על כך בחירותם. כמה מצער שמחברי הספר לא נותנים למציאות לבלבל אותם. מעל הכל עושה רושם שמחברי הספר שמו לעצמם למטרה לבצע הכללה גורפת שאין לה אחיזה במציאות משום שלמשל אין כל קשר בין אחוזי ההצבעה בקרב עולי חבר העמים למפלגתו של ליברמן לבין גילוי היהדות שלהם. ושוב, קצרה היריעה מלתאר את הבורות שעומדת בבסיסן של טענות כה פשטניות מצד הכותבים.

אני סבור כי המניע של מחברי הספר ברור למדי – חשש מערעור מאזן הכוחות הפנים חברתי, שכן לתפיסתם, ככל הנראה, העולים מחבר העמים מבקשים להשתלט על כל עמדות המפתח בחברה הישראלית. אשר על כן אין מנוס מלהוציא ספר שמכתים את עולי חבר העמים שתרומתם לשינוי שחל במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים לא תסולא בפז. כשאנחנו באים בטענות לפלסטינים המחנכים את תלמידהם לשנאת העם היהודי, מוטב כי נבחן תחילה את עצמנו ואת התוכן המוכנס לספרי הלימוד שלנו.

אני מצפה משר החינוך לא לטאטא את הפרשה אל מתחת לשטיח ולנסות למסמס אותה מהר ככל הניתן. ההפך הוא הנכון, הדפסת הספר והפצתו חייבים להיפסק לאלתר, הספרים שכבר הופצו חייבים להילקח חזרה ומעל הכל – האחראים שעמדו מאחורי כתיבת התכנים ואישורם – חייבים ללכת הביתה עם מכתב פיטורים חריף– ויפה שעה אחת קודם. אחרת, התוצאות ארוכות הטווח יהיו הרסניות הרבה יותר.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון מכריז על הקמתה של מדינת ישראל. משם הכל התחיל.

במוסף "ממון" סוף השבוע האחרון של ידיעות אחרונות התפרסם כמדי שבוע טורו של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של העיתון. הפעם, בחר פלוצקר להקדיש את חלקו הראשון של הטור לראיון שאותו קיים עם פר נודר, שר האוצר השוודי בעבר. המטרה שמאחורי הראיון הייתה להבין האם וכיצד יכול המודל שעליו מבוססת הכלכלכה השוודית (בין מדינות הרווחה המפותחות בעולם) לקרום עור וגיד'ים בישראל. את התשובה הוא קיבל כבר בתחילת הדרך.

נודר נשאל מדוע מסכימים האזרחים בשבדיה לשלם לממשלה מיסים ישירים ועקיפים גבוהים ביותר מבלי שתפרוץ כל מחאה חברתית, נהפוך הוא – האזרחים השוודים דווקא די מרוצים מההסדר. בתמורה למיסים הגבוהים אגב ניתן לקבל בין היתר חינוך חינם (בכל שכבות הגיל) כאשר גם שירותי מערכת הבריאות ניתנים ללא כל תמורה נוספת. אם כך, אז מדוע זה עובד בשבדיה אך לא צפוי לעבוד בישראל? תשובתו האינטלגנטית אך גם הטרוויאלית במידה רבה של נודר מסגירה את התשובה.

לשיטתו, אזרחי שבדיה מוכנים לשאת בעול המס הכבד מהסיבה הפשוטה שהם יודעים שכספי המיסים שלהם יחזרו אליהם באמצעות מתן שירותים שווי תמורה כאלו ואחרים – וזאת מבלי שינותבו לאפיקים צדדיים שאין להם אח ורע עם הסיוע לאזרח. ומה במחוזותינו? ההפך הגמור.

אין ספק כי כולנו מכירים את הטיעון הבטחוני לפיו ישראל זו לא שבדיה משום שאזרחי ישראל נאלצים לחיות כל העת תחת איום קיומי ובטחוני מתמיד על שלומם. זוהי לא המציאות הסקנדינבית ואין על כך כל עוררין. גם אם נקבל את הטענה לפיה לא פעם מפעילים מקבלי החלטות כאלה ואחרים מניפולציות חוזרות ונשנות על סדר היום הבטחוני לטובת צרכיהם הפוליטיים, הרי שלא נוכל להתעלם מהעובדה שישנם איומים אובייקטייבים שלא ניתן להתעלם מהם, ועל כן חלק לא מבוטל מתקציב המדינה מיועד במישרין לצרכים צבאיים ומותיר פחות מרחב תמרון בעבור צרכים אחרים – מהנהוג במדינות אחרות. אבל אתם יודעים מה, גם זו לא הבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית והחמורה הרבה יותר שבפניה עומדים אזרחי ישראל היא שהציבור הישראלי פשוט לא סומך על ממשלתו באופן שבו האזרח השבדי מסוגל לעשות כן. במדינת ישראל אין כל ערובה לכך שכספי המיסים אותם נשלם אכן ימצאו את דרכם חזרה אלינו – בהיקף שווה. במילים אחרות, הכסף שאותו משלמים אזרחי ישראל לממשלה לא מחולק על פי שיקולים שעיקרם טובת המדינה כי אם טובת הקואליציה.

כבר מתחילת הדרך הנציחה שיטת הממשל הקלוקלת שלנו את השרידות הפוליטית כמטרה עליונה שאין מלבדה  על מנת להשלים קדנציה מחוייב ראש הממשלה לחתום על הסכמים קואליציוניים המבטיחים הרים וגבעות למפלגות המייצגות ציבור שתרומתו למשק הינה כאין וכאפס ביחס לתרומה של מעמד הביניים אשר נושא בעול המיסים. בנוסף, אחוז החסימה הנמוך (2% בלבד) מאפשר למפלגות קטנות לסחוט את לימון הקואליציה עד תומו ולמעשה לשמש לשון מאזניים בכל הסדר פוליטי זה או אחר. כל זאת בתמורה לעוד ועוד הקצאות והקצבות תקציביות.

מכאן ניתן ללמוד אך ורק דבר אחד – כל עוד שיטת הממשל שלנו לא תשתנה וכל עוד זו לא תהיה הדרישה מספר אחת של הציבור אשר ישכיל להבין כי שיטת הממשל הנוכחית היא המקור לרעות החולות שפוקדות אותנו – שום דבר לא יעזור לנו. בטח שלא שבדיה.

הבוקר מציינת מדינת ישראל שני עשורים למותו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנהיג הליכוד שבתקופתו התחולל המהפך הפוליטי המשמעותי ביותר בישראל וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1978. ניתן להסכים עם מהלכיו של בגין וניתן גם לחלוק עליהם אך על דבר אחד אין עוררין – היותו אחד מהמנהיגים הייחודיים והמרתקים ביותר בדברי ימיה של מדינת ישראל מאז ומעולם.

מנחם בגין היה קודם כל ולפני הכל אדם של עקרונות יסוד. הוא לא חשש לצאת כנגד הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה משום שהאמין בכל ליבו כי מדובר בבגידה של ממש בנספים השואה ולא פחות חשוב מכך – באלו ששרדו את הזוועות. במשך שנים ארוכות היה בגין נציגה הנאמן של האופוזיציה במדינת ישראל וחווה אינספור עליות ומורדות במהלך הקריירה הפוליטית שלו – ובכלל זה ניסיונות דה-לגיטימציה רבים – עד אשר הגיע לארץ המובטחת אליה צעד מ-1948 – המהפך.

אין בכוונתי לסקור את עיקרי המדיניות של בגין ולהתייחס לכל אחד מראשי הפרקים המרכיבים אותה. אין ספק שהיו בתקופתו דברים יותר נכונים ודברים פחות נכונים שכן ברור שגם מנחם בגין עשה טעויות – כל ראש ממשלה עושה טעויות והבן אדם היחידי שלא טועה הוא זה שאינו עושה מאומה. ואף על פי כן, הערך המוסף של מנחם בגין בא לידי ביטוי באישיותו הכובשת ובחיבור האישי אותו הצליח ליצור עם כלל הציבור לרבות עם מתנגדיו שלא ראו אתו עין בעין אך זה לא הפריע להם להעריכו.

גדולתו של בגין באה לידי ביטוי בסגנון חייו הפשוט והצנוע, למעשה, בהיפך המוחלט מסגנון החיים הציבורי והראוותני שלו אנו עדים כיום. מגדלי אקירוב נבנו רק שנים רבות לאחר מותו אך סביר להניח שאם היו בנמצא בניינים מסוג זה בשנות ה-70 וה-80 הרי שבגין היה מסרב להתגורר בהם – בגלל הערך הסימבולי הטמון בהחלטה מסוג זה. גדולתו של בגין באה לידי ביטוי גם בהתנהלותו היומיומית, הוא תמיד דיבר בגובה העיניים ומעולם לא שכח מהיכן הגיע – גם כאשר נבחר לתפקידו הרם.

גם תומכיו וגם מתנגדיו של בגין ידעו שניתן לסמוך על מילתו, מנהיג מהזן הישן שלא שינה את עמדתו חדשות לבקרים בכפוף לסקרים פנימיים של הלשכה. שוב, ניתן לחלוק על העמדות ולפרשם לכאן או לכאן אך על ההתמדה בעקרונות אותם הציב לעצמו, מצרך כה נדיר בימינו אנו, אין לנו אלא להעריכו. בגין הלך עם האמת שלו עד הסוף וזוהי גם הסיבה המרכזית לכך ששנתיים לאחר בחירתו לקדנציה נוספת, הוא פרש לביתו הפרטי בו הסתגר עד יום מותו. סביר להניח כי השילוב בין המשבר בחייו האישיים, נוכח מותה של אשתו האהובה עליזה, וזאת לצד, המשבר המדיני בדמות השקיעה בבוץ הלבנוני ומערכת היחסים העכורה עם אריאל שרון נתן את אותותיו.

מנחם בגין הוא מסוג המנהיגים שמדינת ישראל מתגעגעת אליהם. מדינת ישראל מתגעגעת למנהיגים שניהלו אורח חיים צנוע, מדינת ישראל מתגעגעת למנהיגים מסוגו של בגין כי פיו וליבו היו שווים ומעל הכל מתגעגעת מדינת ישראל למנהיגים ששמו את האינטרס המדיני לפני זה האישי.

אזכרתו הממלכתית של מנחם בגין היא לא רק תזכורת ללכתו של אדם מרתק כי אם גם, ואולי בעיקר, ללכתה של תקופה ערכית ומוסרית בשיח הציבורי והפוליטי בישראל, תקופה שעזבה לבלי שוב.

קרטר בין בגין וסאדאת - הקרדיט לא בהכרח מוצדק.

לאחרונה התראיין הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר למגזין היוקרתי TIME  ובאחת מהשאלות הוא ציין כבדרך אגב שלדעתו יש לישראל 300 ראשי נפץ גרעיניים. קשה להתחיל לתאר את הנזק הפוטנציאלי שיכולה לגרום התבטאות דומה של נשיא אמריקאי לשעבר בהקשר הגרעיני לאור מדיניות העמימות של ישראל (גם אם פורמלית בלבד), אבל האמת היא, שזו אפילו לא הייתה ההתבטאות השערורייתית ביותר באותו המשפט.

קרטר נשאל על המאבק הגלובלי שמנהלת הקהילה הבינלאומית כנגד הגרעין האיראני. הנשיא לשעבר טען שמנהיגיה הדתיים של איראן נשבעו בכבודם שאין בכוונתם לפתח נשק להשמדה המונית, וגם אם הם משקרים, הוסיף ואמר, הרי שהדבר לא נורא כל כך משום שיהיו לאיראן לכל היותר שתי פצצות – בהשוואה ל-300 שיש להערכתו לישראל.

כן כן, קראתם נכון, נשיא אמריקאי לשעבר טוען בריש גלי כי שום דבר נורא לא יקרה באם האיראנים ישימו ידיהם על פצצה גרעינית אחת או אפילו שתיים. כל זאת במקביל למאבק החריף שמנהלת ארצו שלו כנגד האיראנים. דבריו אלה של קרטר מוכיחים בפעם המי יודע כמה כי מדובר באדם נאיבי  שאינו מסוגל (או שמא אינו מעוניין) לקרוא את המפה הבינלאומית כמו שצריך ולהבין את הסכנה העצומה הטמונה באיראן גרעינית. הנאיביות של קרטר כבר מזמן הפסיקה להיות סתם עוד גחמה של אדם מבוגר כי אם הפכה בנקל למסוכנת בעליל.

הדבר הכי מעניין בהקשר הזה הוא שקרטר, הוא ולא אחר, היה זה שאיכלס את חדרי הבית הלבן עת התרחשה באיראן המהפכה האיסלאמית שהפכה את המדינה שוחרת התרבות למקום אפל ולחברה קבועה בציר הרשע. יותר מכך, קווי המדיניות שאותם התווה קרטר סייעו במידה לא מבוטלת לעלייתו של חומייני ולהדחתו של השאה המכהן.

לשם התזכורת אציין כי ב-1978 החלו מהומות אזרחיות שהזכירו במידת מה את האביב הערבי של ימינו, אביב איראני אם תרצו אך בסדר גודל מצומצם יותר. הנשיא קרטר ששוב לא קרא את המפה כראוי תמך במפגינים והעניק הלכה למעשה רוח גבית לגוף הפוליטי שעמד מאחוריהם – התנועה האיסלמית בראשתו של האייתולה חומייני שגלה באותה העת בפריז.

השאה, שמצבו הבריאותי באותה תקופה היה בכי רע הופתע והתאכזב מאוד מתמיכתו של קרטר במפגינים שכן איראן וארצות הברית היו במשך שנים רבות שותפות אסטרטגיות במזרח התיכון (באותה התקופה איראן גם ניהלה מערכת יחסים עם ישראל – גם אם זו לא קיבלה ביטוי בערוצים רשמיים). כשקרטר ויועציו הבין את גודל הטעות הם עוד ניסו לזגזג אך היה מאוחר מדי. השאה האיראני נאלץ לצאת לטיפולים רפואיים דחופים ובהיעדרו הוחזר חומייני מפריז על ידי תומכיו והמהפכה האיסלאמית הושלמה. אם כך, במובן הזה לא רק שלקרטר אחריות לא מבוטלת לתוצאה הסופית, הרי שהתבטאויותיו האחרונות הנם בבחינת הוספת חטא על פשע

ההתבטאות שהובאה קודם לכן היא לא יחידה במינה. בשנים האחרונות קרה קרטר באופן עקבי לישראל להסיר את הסגר על עזה (שהוכר כחוקי על ידי וועדה בינלאומית) ואף לנהל משא ומתן לשלום עם החמאס – ארגון טרור שלא מכיר בקיומה של מדינת ישראל וחפץ להשמידה. נאיביות מסוכנת כבר אמרנו?

במחוזותינו יש שמשבחים את קרטר על מעורבותו בתהליך שהוביל לחתימת הסכם השלום עם מצרים. לא ניתן לקחת מג'ימי קרטר את התמונה על מדשאות הבית הלבן, אך בפועל, בחינה מדוקדקת יותר של ההיסטוריה תראה כי בסופו של דבר חלקו של קרטר עצמו במבחן התוצאה קטן הרבה יותר משחושבים. בעת ההיא גם בגין וגם סאדאת חפצו בהסכם – קרטר רק סיפק את הפלטפורמה שהייתה יותר פורמלית מאשר אישית. במילים אחרות, הטייטל של נשיא ארצות הברית סייע יותר מאשר אישיותו של קרטר.

אחרי ארבע שנים בתפקיד הובס קרטר על ידי רייגן בבחירות 1980 כאשר מושל קליפורניה דאז רשם את אחד הנצחונות החד-צדדים ביותר אי פעם עם לא פחות מ-480 קולות אלקטורליים ו-44 מדינות שהלכו עמו והעדיפו אותו על פני קרטר האנמי. מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי לתקן

לא מעט חוקרים באקדמיה, גורמי ממשל בינלאומיים ומובילי דעה בציבור הערבי בישראל טענו במישרין ובעקיפין לאורך השנים כי פרקטיקת רצח הנשים על כבוד המשפחה בישראל נובעת בין היתר כתוצאה מהמצב הפוליטי בשטחים. לשיטתם של המחזיקים בדעה זו, למן 1967 ולאור הנוכחות הישראלית בשטחים, נפגעה יכולתם של נכבדי המשפחות הערביות למלא את תפקידם העיקרי – פרנסת המשפחה. אשר על כן, וכחלק מהאמצעים להחזרת כבודם האבוד כך נטען, מביאים האבות באופן עקיף או ישיר לרציחתן של הבנות אשר העזו לחלל את כבוד המשפחה.

בתקופה בה אנו חיים, הופכות גם האשמות מופרכות כדוגמת אלו לכלי נשק בידי אלו המבקשים לקעקע מן היסוד את היותה של מדינת ישראל חלק בלתי נפרד ממשפחת העמים. עושה רושם כי הגיע הזמן להעמיד את הדברים על דיוקם  ולהבהיר בצורה חד משמעית ושאינה משתמעת לשני פנים כי מדובר בטיעון מסולף ומעוות שאין לו כל שחר.

אם כך, תקפותם של טיעונים מסוג הזה לוקה בחסר בשני מימדים עיקריים – מימדי הזמן והמקום. ראשית, בכל הנוגע למימד הזמן, הרי שבחינת המישור ההיסטורי תגלה בנקל כי גם הרבה לפני 1967 נרצחו נשים על כבוד המשפחה. מחקרים רבים שנערכו בנושא גילו פעם אחר פעם כי גם בתקופת האימפריה הבבלית ובתקופת האימפריה הרומית נדונו נשים שהואשמו בבגידה ובניאוף – למוות. בתוך השורה האחרונה ניתן גם למצוא את הבעיה הלוגית השנייה והיא כמובן המימד הגיאוגרפי שכן גם במקרה הזה תגלה לנו ההיסטוריה כי מדובר בפרקטיקה שלא אפיינה אך ורק (אם כי בעיקר) את רחבי המזרח התיכון – הרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל.

הניסיון המגוחך לייצר זיקה מלאכותית בין המתרחש בזירה הפוליטית הישראלית לבין ההתנהגות הברברית שנתפסת כנורמה בעיני חלק לא מבוטל מהמאמינים המוסלמים ראוייה לכל גנאי ובוז. אין לי ספק שישנם אינספור מוסלמים המגנים בכל תוקף את תופעת רצח הנשים על כבוד המשפחה בעולם הערבי אך עם העובדות והמספרים קשה להתווכח. לשם המחשה, אספק ברשותכם מספר דוגמאות: רק בשנת 2006 נרצחו בעיר בצרה שבעירק 47 נשים על רקע חילול כבוד המשפחה. בטורקיה רק בשנת 2007 נרצחו 200 נשים בגין עבירות שהמיטו קלון על המשפחה. ברשות הפלסטינית המספרים גדולים אף יותר כאשר הערכה זהירה של UNICEF משנת 2000 דיברה בזמנו על כך שיותר משני שליש מסך מעשי הרצח שבוצעו בגדה ובעזה בשנת 1999 נבעו במישרין מחילול כבוד המשפחה.

אם כך, ברור שתופעת רצח הנשים על רקע כבוד המשפחה היא אינה תופעה "ישראלית" וודאי שלא תופעה שיש להאשים בה את ישראל שכן מדובר על אנומליה חברתית שמקורה בתרבות הערבית מימים ימימה.

בשלושת החודשים האחרונים סערה קנדה (כן כן קנדה, לא ישראל) נוכח פרשה מזעזעת בה הואשמו שלושה אנשים בני משפחה אחת (אב, אם ובנם) ברציחתן של ארבע נשים – שלושת בנותיו של האב – בנות, 19, 17 ו-13, ואשתו השנייה של האב (מחשש שתגלה לרשויות) – על רקע חילול כבוד המשפחה. בשבוע החולף גזר עליהם בית המשפט הקנדי מאסר עולם ללא כל אפשרות לבקשת חנינה בטרם ירצו 25 שנים לכל הפחות מתקופת מאסרם.

האירוע כולו זיעזע את הציבור הקנדי והביא עמו באופן טבעי דיון נרחב בתוצאות המשפט ובנסיבות הרצח. ראשי הקהילה המוסלמית בקנדה מיהרו לטעון כי תיוג המעשים כרצח על כבוד המשפחה נובע מהרצון של השלטונות הקנדיים לבסס הפרדה נורמטיבית ברורה בין ה"אנחנו" (האוכלוסיה הקנדית הנאורה) ל-"הם" (האוכלוסיה המוסלמית הנחשלת והפרימיטיבית) להגדרתם. לדברי ההנהגה המוסלמית, הפרדה קונספטואלית שכזו  מייצרת עוד ועוד שנאה כלפי המיעוט המוסלמי במדינה

ובכן, גם טענה פוסטקולוניאלית מסוג זה פשוט לא עומדת במבחן המציאות וזאת ממגוון רחב של סיבות – החל מנסיבות הרצח (התנהגות לא צנועה לכאורה) וכלה בהקלטות סתר שנעשו לאחר תחילת החקירה ובהן נשמע אבי המשפחה מדבר על המניע שהביא למעשה ועל החשיבות העצומה אותה הוא מייחס לכבודו האישי. כל זה כמובן על קצה המזלג.

זה נכון, אכן יש פער בין הציבור הקנדי לבין שלושת המורשעים שיבלו ככל הנראה את שארית חייהם בכלא. פעורה בין הצדדים תהום ערכית ונורמטיבית שעליה לא יצליח לגשר אף טיעון. בעוד בצדה האחד של המשוואה ממוקמים אנשים המפנימים את מהות הדמוקרטיה ועל כן את חשיבותו של קודקס החוקים המודרני, הרי שמצידה השני נמצאים אנשים שעבורם אורח החיים הקנדי הינו בגדר המלצה בלבד שכן מבחינתם אין כל ערך לחיי אדם – כל עוד המושג הערטילאי "כבוד" מוטל על הכף.

אם כך, כמו במקרה הישראלי כך גם במקרה הקנדי ישנם לצערנו לא מעט אנשים שפשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם וממשיכים לנסות ולהפיץ את משנתם הארסית בכל מחיר. על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות למנוע זאת.

Last night Barack Obama has delivered his 3^rd State of the Union speech. I am not about to focus on the things he said but rather on the basic concept that allows him to actually implement the policy he put forward.

The American political system is based on a federal system, putting the President in charge of the federal government, thus being also the commander in chief in charge of the army and the federal budget. The American President has the right to exercise his power in a way that actually allows something to get done from time to time. In Israel, for example, the parliamentary structure brings about chaos and continuous gridlock.

Make no mistake about it, President Obama is obviously engaged in constant debate with congress over policies he wishes to implement (with both Republican and Democrat Representatives and Senators). Nevertheless, the two-party system allows for a more or less constructive debate without having to deal with blackmail coalition politics on an everyday basis.

In Israel it is in fact the quite opposite. The country's biggest and most significant challenge (putting Iran's nuclear ambitions aside for a moment) is the deformed and damaged governmental system which makes it harder to govern but easier for Members of Knesset to make excuses for not being able to deliver on their promise as far as  long term policies are concerned.

Let's take the Israeli summer protests as an example. The middle class protested because he got tired of paying high taxes without actually getting much in return, while at the same time spending outrageous amounts of money in order to purchase basic groceries in the local supermarket. Among other things, the protesters demanded the breach of the Israeli annual budget (in other words –injecting additional amounts of money from the state's reserve) in order to use it for various government supported programs that will benefit them in the long run.

Netanyahu refused this demand explaining it was fiscally irrational (he may be right) but the most important thing here is that even had he accepted it, the money would have been eventually transferred to people having nothing to do with the Israeli middle class – in order to ensure the survival of his coalition. This is what Netanyahu and other Prime Ministers before him were all about during roughly 64 years.

This is exactly the reason why no long term policies are carried out in Israel. Nobody here thinks long term because any government's tenure can easily come to an end if one of the coalition parties is having a bad hair day. This is why every Prime Minister think solely about making it through the week and not about the country that should come first.

If you ask any Israeli when are the upcoming election due, he will not be able to answer your question. Why? Because since Yitzhak Rabin's assassination back in 1995, not one of his successors was able to complete his 4 year tenure as required by law. In the United States on the other hand even if the Republican voters want Obama out of the White House as soon as possible, they will have to wait till November 6^th in order to make it happen.

To conclude, I am not saying that the plurality voting system is flawless but Israel needs a system that allows for things to get done, a system that emphasizes the accountability of a public official to his voters – this is not the case in Israel and that's why Israel still has a long way to go in order to reach the promised land.

הפעם הייתי רוצה ללכת על משהו חדש – לא על טקסט אלא על פודקאסט חדש וראשון שלי שבו סקרתי את הנעשה במפלגה הרפובליקאית – את חמשת המועמדים שמתמודדים על הזכות להתמודד מול ברק אובמה בבחירות אשר ייערכו בנובמבר 2012.

קישור ישיר לפודקאסט - פריימריז במפלגה הרפובליקאית – מבט על

האתגר בדרך לכנסת. צילום: ג'יימס אמרי

בכניסתו של יאיר לפיד לזירה הפוליטית אין שום דבר חדש – רבות דובר על המרענן הרשמי של הבחירות הקרובות ובתחילת השבוע הגיעה גם ההודעה הרשמית. אך אליה וקוץ בה, לטוב ולרע, יאיר לפיד הפך בין לילה ליתרון הגדול ביותר אך גם לחיסרון הגדול ביותר של מפלגתו העתידית. מעשיו ודבריו של לפיד עצמו, ולא הרשימה אותה יציג,  הם אלו שיכריעו את גורלו הפוליטי.

אין ספק שבאקלים הפוליטי שנוצר במדינת הישראל בעת הזו, לא נותר לנו אלא לברך על רצונו של אדם מרתק ועיתונאי מוכשר כמו יאיר לפיד להפוך לחבר כנסת. להבדיל מרבים אחרים, החלטתו של לפיד אינה נובעת מבצע כסף  כי אם מתוך רצון אמיתי להשפיע באופן בלתי אמצעי על עתידה של מדינת ישראל. הפוליטיקה הישראלית זקוקה לאנשים טובים וכנים – ולפיד הוא כזה.

יומיים אחרי שהודיע את מה שהיה ידוע כבר מזמן, התפרסמו הבוקר בידיעות אחרונות ובמעריב סקרים שהצביעו על כך שמפלגתו החדשה של לפיד (בינתיים ללא שם וללא מועמדים נוספים) תקבל בין 11 מנדטים (על פי ידיעות אחרונות) ל-12 מנדטים ( על פי מעריב) – כל זאת בהנחה וקדימה תונהג בבחירות הבאות על ידי ציפי לבני.

כרגע אף אחד מאיתנו עוד לא יודע מי יזכה לאייש את העשיריה הראשונה לצידו של לפיד במפלגה שטרם נולדה. לאוויר כבר נזרקו שמות כמו יעל גרמן (אם אתם שואלים אותי – סבירות גבוהה שזה אכן יקרה), שלמה ינאי, קרנית גולדווסר ואחרים. הרכב הרשימה הוא מאוד חשוב אך בעידן של הפוליטיקה הפרסונלית – האדם החשוב ביותר הוא הקודקוד שנמצא בראש הרשימה.

אם תחשבו על זה, הרי שאף אחד מאיתנו לא בוחר בין האידיאולוגיות  של הליכוד, העבודה וקדימה, אלא בין נתניהו, יחימוביץ ולבני. בדומה לכך, ישראל ביתנו היא לטוב ולרע יציר כפיו הבלעדי של מנהיגה והתמיכה או ההתנגדות עולה או יורדת ביחס ישר לתמיכה או להתנגדות לליברמן. אנחנו עוד לא יודעים מי יהיה מספר שתיים אבל כבר עכשיו ברור שמפלגתו של לפיד תקום ותיפול על דמותו של העומד בראשה.

בפני לפיד עומד אתגר לא פשוט שרבים וטובים לפניו לא עמדו בו. על מנת לגרוף כמות גדולה ככל הניתן של מנדטים, יהיה עליו להסיט את השיח הציבורי מהמישור המדיני-בטחוני לזה החברתי-כלכלי-אזרחי. ההיגיון מאחורי המשימה פשוט מאין כמוהו – כל עוד הבחירות יתמקדו בביטחון הרי שהליכוד וישראל ביתנו יקבלו את מרבית הקולות משום שיתרונן היחסי טמון במישור זה. במידה ויצליח לפיד לשנות את השיח ולגרום לאנשים לדבר על החינוך, יוקר המחייה ועל הדרת נשים – דרכו לכנסת (עם יותר מ-12 מנדטים) –  סלולה.

לקראת סיום, מילה לגבי נועם שליט ואנסטסיה מיכאלי. שליט הוא אדם אדיב, צנוע ומופנם ועל כך אין עוררין אך הכרזתו השבוע הגיעה בטיימינג בעייתי מאוד ולא בכדי גררה ביקורות מכל קצוות הקשת. ברור כי הביקורת הפוליטית עליו אינה נטולת אינטרסים אך טוב היה עושה שליט אם היה ממתין עוד קצת שכן במקרה הזה החיפזון מן השטן.

מה עוד לא נאמר על קו פרשת המים של אנסטסיה מיכאלי? ובכן, כרגיל במחוזותינו, התקשורת התמקדה בדרמה ובתמונות שבהן נראית חברת הכנסת מיכאלי מתיזה מים על חבר הכנסת מג'אדלה. המעשה של מיכאלי היה טיפשי והיא יודעת את זה אבל במקרים מהסוג הזה אנחנו ממהרים לערוך השוואות, ובמבט השוואתי ניתן לראות כי בעוד אנסטסיה מיכאלי מושעית, ממשיכה חנין זועבי להגיע מדי בוקר למשכן. התסכול הגדול והמוצדק לא נובע במישרין מהשעייתה של מיכאלי אלא מכך שהדין לא שווה לכולם.