Last night Barack Obama has delivered his 3^rd State of the Union speech. I am not about to focus on the things he said but rather on the basic concept that allows him to actually implement the policy he put forward.

The American political system is based on a federal system, putting the President in charge of the federal government, thus being also the commander in chief in charge of the army and the federal budget. The American President has the right to exercise his power in a way that actually allows something to get done from time to time. In Israel, for example, the parliamentary structure brings about chaos and continuous gridlock.

Make no mistake about it, President Obama is obviously engaged in constant debate with congress over policies he wishes to implement (with both Republican and Democrat Representatives and Senators). Nevertheless, the two-party system allows for a more or less constructive debate without having to deal with blackmail coalition politics on an everyday basis.

In Israel it is in fact the quite opposite. The country's biggest and most significant challenge (putting Iran's nuclear ambitions aside for a moment) is the deformed and damaged governmental system which makes it harder to govern but easier for Members of Knesset to make excuses for not being able to deliver on their promise as far as  long term policies are concerned.

Let's take the Israeli summer protests as an example. The middle class protested because he got tired of paying high taxes without actually getting much in return, while at the same time spending outrageous amounts of money in order to purchase basic groceries in the local supermarket. Among other things, the protesters demanded the breach of the Israeli annual budget (in other words –injecting additional amounts of money from the state's reserve) in order to use it for various government supported programs that will benefit them in the long run.

Netanyahu refused this demand explaining it was fiscally irrational (he may be right) but the most important thing here is that even had he accepted it, the money would have been eventually transferred to people having nothing to do with the Israeli middle class – in order to ensure the survival of his coalition. This is what Netanyahu and other Prime Ministers before him were all about during roughly 64 years.

This is exactly the reason why no long term policies are carried out in Israel. Nobody here thinks long term because any government's tenure can easily come to an end if one of the coalition parties is having a bad hair day. This is why every Prime Minister think solely about making it through the week and not about the country that should come first.

If you ask any Israeli when are the upcoming election due, he will not be able to answer your question. Why? Because since Yitzhak Rabin's assassination back in 1995, not one of his successors was able to complete his 4 year tenure as required by law. In the United States on the other hand even if the Republican voters want Obama out of the White House as soon as possible, they will have to wait till November 6^th in order to make it happen.

To conclude, I am not saying that the plurality voting system is flawless but Israel needs a system that allows for things to get done, a system that emphasizes the accountability of a public official to his voters – this is not the case in Israel and that's why Israel still has a long way to go in order to reach the promised land.

הפעם הייתי רוצה ללכת על משהו חדש – לא על טקסט אלא על פודקאסט חדש וראשון שלי שבו סקרתי את הנעשה במפלגה הרפובליקאית – את חמשת המועמדים שמתמודדים על הזכות להתמודד מול ברק אובמה בבחירות אשר ייערכו בנובמבר 2012.

קישור ישיר לפודקאסט - פריימריז במפלגה הרפובליקאית – מבט על

האתגר בדרך לכנסת. צילום: ג'יימס אמרי

בכניסתו של יאיר לפיד לזירה הפוליטית אין שום דבר חדש – רבות דובר על המרענן הרשמי של הבחירות הקרובות ובתחילת השבוע הגיעה גם ההודעה הרשמית. אך אליה וקוץ בה, לטוב ולרע, יאיר לפיד הפך בין לילה ליתרון הגדול ביותר אך גם לחיסרון הגדול ביותר של מפלגתו העתידית. מעשיו ודבריו של לפיד עצמו, ולא הרשימה אותה יציג,  הם אלו שיכריעו את גורלו הפוליטי.

אין ספק שבאקלים הפוליטי שנוצר במדינת הישראל בעת הזו, לא נותר לנו אלא לברך על רצונו של אדם מרתק ועיתונאי מוכשר כמו יאיר לפיד להפוך לחבר כנסת. להבדיל מרבים אחרים, החלטתו של לפיד אינה נובעת מבצע כסף  כי אם מתוך רצון אמיתי להשפיע באופן בלתי אמצעי על עתידה של מדינת ישראל. הפוליטיקה הישראלית זקוקה לאנשים טובים וכנים – ולפיד הוא כזה.

יומיים אחרי שהודיע את מה שהיה ידוע כבר מזמן, התפרסמו הבוקר בידיעות אחרונות ובמעריב סקרים שהצביעו על כך שמפלגתו החדשה של לפיד (בינתיים ללא שם וללא מועמדים נוספים) תקבל בין 11 מנדטים (על פי ידיעות אחרונות) ל-12 מנדטים ( על פי מעריב) – כל זאת בהנחה וקדימה תונהג בבחירות הבאות על ידי ציפי לבני.

כרגע אף אחד מאיתנו עוד לא יודע מי יזכה לאייש את העשיריה הראשונה לצידו של לפיד במפלגה שטרם נולדה. לאוויר כבר נזרקו שמות כמו יעל גרמן (אם אתם שואלים אותי – סבירות גבוהה שזה אכן יקרה), שלמה ינאי, קרנית גולדווסר ואחרים. הרכב הרשימה הוא מאוד חשוב אך בעידן של הפוליטיקה הפרסונלית – האדם החשוב ביותר הוא הקודקוד שנמצא בראש הרשימה.

אם תחשבו על זה, הרי שאף אחד מאיתנו לא בוחר בין האידיאולוגיות  של הליכוד, העבודה וקדימה, אלא בין נתניהו, יחימוביץ ולבני. בדומה לכך, ישראל ביתנו היא לטוב ולרע יציר כפיו הבלעדי של מנהיגה והתמיכה או ההתנגדות עולה או יורדת ביחס ישר לתמיכה או להתנגדות לליברמן. אנחנו עוד לא יודעים מי יהיה מספר שתיים אבל כבר עכשיו ברור שמפלגתו של לפיד תקום ותיפול על דמותו של העומד בראשה.

בפני לפיד עומד אתגר לא פשוט שרבים וטובים לפניו לא עמדו בו. על מנת לגרוף כמות גדולה ככל הניתן של מנדטים, יהיה עליו להסיט את השיח הציבורי מהמישור המדיני-בטחוני לזה החברתי-כלכלי-אזרחי. ההיגיון מאחורי המשימה פשוט מאין כמוהו – כל עוד הבחירות יתמקדו בביטחון הרי שהליכוד וישראל ביתנו יקבלו את מרבית הקולות משום שיתרונן היחסי טמון במישור זה. במידה ויצליח לפיד לשנות את השיח ולגרום לאנשים לדבר על החינוך, יוקר המחייה ועל הדרת נשים – דרכו לכנסת (עם יותר מ-12 מנדטים) –  סלולה.

לקראת סיום, מילה לגבי נועם שליט ואנסטסיה מיכאלי. שליט הוא אדם אדיב, צנוע ומופנם ועל כך אין עוררין אך הכרזתו השבוע הגיעה בטיימינג בעייתי מאוד ולא בכדי גררה ביקורות מכל קצוות הקשת. ברור כי הביקורת הפוליטית עליו אינה נטולת אינטרסים אך טוב היה עושה שליט אם היה ממתין עוד קצת שכן במקרה הזה החיפזון מן השטן.

מה עוד לא נאמר על קו פרשת המים של אנסטסיה מיכאלי? ובכן, כרגיל במחוזותינו, התקשורת התמקדה בדרמה ובתמונות שבהן נראית חברת הכנסת מיכאלי מתיזה מים על חבר הכנסת מג'אדלה. המעשה של מיכאלי היה טיפשי והיא יודעת את זה אבל במקרים מהסוג הזה אנחנו ממהרים לערוך השוואות, ובמבט השוואתי ניתן לראות כי בעוד אנסטסיה מיכאלי מושעית, ממשיכה חנין זועבי להגיע מדי בוקר למשכן. התסכול הגדול והמוצדק לא נובע במישרין מהשעייתה של מיכאלי אלא מכך שהדין לא שווה לכולם.

אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של אחד הגלים העכורים ביותר בדברי ימיה של מדינת ישראל. מה שמתחיל בהתפרצות שלוחת רסן לבסיס החטיבה המרחבית מתרדר בנקל להדרת נשים מהמרחב הציבורי וממשיך ביריקות לעבר ילדה בת 8 מבית שמש אשר מפחדת לצעוד בחזרה לביתה מבלי ליווי צמוד וזאת על לא עוול בכפה (אה סליחה, היא העזה להתלבש באופן לא צנוע). בימים כתיקונם היינו מניחים כי תופעות מהסוג הזה מאפיינות דווקא שכנינו אך צביטה קטנה ביד תזכיר לנו כי הכל קורה כאן – מתחת לאף.

הדבר הכי מפחיד בכל המשוואה הזו הוא שאותם בני בליעל אשר מאמללים את חיה של ילדה צעירה בבית הספר היסודי או את חייה של נוסעת צעירה בקו אגד מאמינים באמת ובתמים כי מעשיהם מוצדקים. הם יצדיקו את הפעולות הללו בשם הלכות הצניעות או בשם פסיקתו של הרב הקרוב לליבם, אך בפועל, אל לנו להתבלבל לרגע – מדובר על ציות עיוור שעיקרו בראיה מסולפת ובעיקר מעוותת של המציאות שהקשר בינה לבין קיום הלכות ומצוות הוא מקרי בהחלט.

במדינה מתוקנת היו המתפרעים הללו מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח אך רשויות אכיפת החוק ממאנות להתעסק עם חבורת הפורעים ועל כן מאפשרות להם לעשות ככל העולה על רוחם. קל מאוד ואפילו אופנתי להאשים אך ורק את בית המשפט או את המשטרה במצב שנוצר אך בואו נודה על האמת, כולנו אשמים במצב שנוצר בצורה זו או אחרת.

ממשלת ישראל אשמה משום שהעומד בראשה יעדיף את השיקול הפוליטי על פני השיקול הבריא ויכניס פעם אחר פעם את יהדות התורה, המהווה את הזרוע הפוליטית של הפורעים, – לשורות הקואליציה בתמורה לעוד כמה קולות בהצבעה על התקציב. למען הסר ספק, כל עוד לא תשונה שיטת הממשל במדינת ישראל – הרוע לא יעוקר מהשורש. התקשורת אשמה משום שאנחנו נזכרים בהדרת הנשים המתמשכת בבית שמש רק עכשיו, אחרי שכבר מספר שנים לא יכולות נשות העיר לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס.

אבל מעל הכל – אנחנו אשמים- כל אחד ואחד מאיתנו. הציבור החילוני אשם בכך שהוא לא מקים מחאה ציבורית שבה יעלו ארבע דרישות חד-משמעית – חקיקה,אכיפה,כליאה ושינוי מבנה הכוחות הפוליטי. נכון, מבחינתם של היורקים, המקללים והמדירים – הרב הוא הקובע, אבל אתם יודעים מה – בואו ננסה גם את הכלא.

הציבור הדתי-לאומי, בדומה לחילוני, אשם בכך שהוא מסתפק בגינוי מצומצם אך לא מעבר לכך ואילו האוכלוסיה החרדית שמרביתה המוחלט שפוי לחלוטין – אשמה בהקפדה על קשר השתיקה. לבסוף, בל נשכח את הרבנים שעל פיהם ישק דבר – עליהם לקחת אחריות לכל מילה שיוצאת להם מהפה ולהחזיר את תלמידיהם לדרך הישר. במידה ולא יעשו כן – מקומם, לצד תלמידיהם – בבית הסוהר.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים על מקרה דומה או אפילו נקלעים אל תוך אחד – אל תמשיכו הלאה ואל תעברו לסדר היום. הזמינו משטרה, הגישו תביעות אזרחיות, הפיצו הלאה – פרסמו את הסיפור, התקשרו לעיתונאים, הפציצו את הלשכות של חברי הכנסת בטלפונים – שלחו להם מיילים מדי יום. בסוף הם יתייחסו – חלקם הקטן מתוך אמונה שלמה בחיוניות המאבק. חלקם המוחלט – בלית ברירה.

דברים לא ישתנו בין לילה אבל המאבק על צביונה של מדינת ישראל בשנים הקרובות קורם עור וגידים לנגד עינינו כאן ועכשיו. זכרו, כשהרוב דומם – המיעוט מנצח – כל אחד מאיתנו מחוייב לפעול כעת. לפני שיהיה מאוחר.

אי אפשר להישאר אדישים למאורעות שהפכו בשבוע האחרון לחלק בלתי נפרד מסדר היום הלאומי במדינת ישראל – החל מההדרה המתמשכת של הנשים במרחב הציבורי וכלה בהתנהלות הפושעת ושלוחת הרסן של פעילי נוער הגבעות אשר הפכו את צה"ל ומפקדיו לשק חבטות חסר אונים. בין שתי הסוגיות הללו עובר כחוט השני מאפיין משותף אחד – כניעה בלתי מתקבלת על הדעת של הרוב הדומם למיעוט הקיצוני שהופך את החיים במדינת ישראל לבלתי נסבלים.

קווי המהדרין שבהם מתבקשים הנשים לשבת אך ורק בחלקו האחורי של האוטובוס ופסק ההלכה שאוסר על נהיגת נשים בתחומי העיר בני-ברק הם רק חלק קטן מהדוגמאות שממחישות בפנינו את מצבן האבסורדי של הנשים אשר נאלצות ליישר קו עם הנורמות המעוותות. בהקשר זה אגב למען הסר ספק, אין כל הבדל בין ישראל לבין ערב הסעודית – במדינה נורמלית ומתוקנת כמו שישראל מתיימרת להיות – תופעות מהסוג הזה פשוט לא היו מתרחשות – בטח לא בשלהי שנת 2011. כמדומני, ותקנו אותי אם אני טועה – באוטובוס שנוסע בשיקגו אין הפרדה בין הנוסע גרסיה לנוסעת סמית וכל אישה בגרמניה מורשית לשבת מאחורי ההגה כאוות נפשה.

חלק יגידו "עזוב – אלה החוקים שלהם –  איש באמונתו יחיה מה אכפת לך?" אז זהו, שאכפת לי – אכפת לי משום שמדובר על תהליך מתמשך של שחיקת היסודות שהופכים את ישראל לחלק ממשפחת האומות ולא למדינה מצוערת שעושה אחורה פנה לימי הביניים. השבוע קיבלנו דוגמה נוספת למסע בזמן כאשר הסטודנטים הדתיים שביקשו להתאמן במכון הכושר שבטכניון (להזכירכם, מוסד אקדמי מכובד שעל שורותיו נמנה פרופ' דן שכטמן – הזוכה הטרי בפרס נובל לכימיה) ביקשו מהנהלת המכון לסלק לאלתר את כל הנשים שהתאמנו במכון באותה העת.

שוב, במדינה מתוקנת הסטודנטים הללו היו מקבלים, ובצדק רב, סירוב שאינו משתמע לשני פנים – במדינת ישראל – ההפך הוא הנכון. מאז, הספיקה הנהלת הטכניון להתנצל ולהבהיר את העניין. ואף על פי כן, שום הבהרה לא תעזור – הגיע הזמן לפעולות ממשיות שימחישו כי על התנהגות שכזו לא עוברים על סדר היום. איך עושים את זה? חקיקה ואכיפה ממשלתית וחשוב מכך – התגייסות גורפת של כל הסטודנטים במוסד לטובת הנשים שאולצו לעזוב. לא, לא רק של הסטודנטיות וחברות הסגל שלומדות במוסד אלא גם של הסטודנטים וחברי הסגל – מישהו צריך לשם לזה סוף – ויפה שעה אחת קודם.

אך אם נשים לרגע את הטכניון בצד, החדשות הקשות ביותר השבוע הגיעו מהעימות החריף וחסר התקדים בין חיילי צה"ל ומפקדיו לבין חבורה של פורעי חוק צעירים שבינם לבין ערכי אהבת הארץ אין דבר וחצי דבר. ראש הממשלה נתניהו אמנם סירב משיקולים פוליטיים להכריז על ארגון נוער הגבעות כארגון טרור אבל אין שם אחר למי שהופך את מפקדי וחיילי צבא ההגנה לישראל למטרה. היום הם הותקפו עם אבנים – מחר – יהיה זה כבר משהו אחר. על מעשים מהסוג הזה אין סליחה ואין מחילה.

אחת התופעות המעניינות ביותר שמלוות את השיח הציבורי בהקשר זה היא הקלות הבלתי נסבלת של התיוג. כך למשל כל מי שמביע שאט נפש מהמעשים מתויג באופן אוטומטי על ידי בעלי עניין מהימין הקיצוני כפעיל שלום עכשיו. הנה קחו אותי לדוגמה, אני לא פעיל שלום עכשיו ולעולם גם לא אהיה כזה אבל אני לא רוצה לחיות במדינה שבה קבוצה של צעירים עם טירוף בעיניים מאמללים את חייהם של החיילים העושים ככל יכולתם למען שמירה על בטחונם של כל אחד ואחת מאזרחי ישראל. מעולם לא הסתרתי את משנתי הפוליטית וכל מי שקורא את הבלוג הזה ומכיר אותי יודע על מה אני מדבר, הבעיה היא שהיום המרכז הפוליטי נעלם אט ואט ואת מקומו תופסים הקצוות המסוכנים של השיח הפוליטי – הקצוות שלא מאפשרים לרוב הדומם לומר  – אנחנו על המפה. אל תתבלבלו לרגע, זה עובד גם הפוך – לא כל תמיכה ביוזמות החוק של הימין במדינת ישראל פירושה השתייכות למחנה הפוליטי של ליברמן או תליית פוסטרים של פאינה קירשנבאום, זאב אלקין או יריב לוין בסלון הבית.

הרוב הדומם במדינת ישראל מחפש אלטרנטיבה ומתקשה למצוא אותה. כל עוד יימשך החיפוש אחרי חלופה – ימשיכו גם הקיצונים להינות מאור הזרקורים. זה חייב להיפסק – אתמול.



השבוע אישרו שרי החוץ של האיחוד האירופי חבילת סנקציות רזה ואנמית במסגרתה הוטל חרם על כ-180 מוסדות ופרטים באיראן. ההחלטה האומללה הזו מוכיחה, ולא בפעם הראשונה, עד כמה המוסד שמתיימר לייצג את האינטרסים של אירופה המאוחדת הוא גוף חסר שדרה ותוכן – וכפי שראינו בחודשים האחרונים – מיותר במידה רבה.

דווקא בשבוע בו הראו האיראנים לכולם שהם מצפצפים על החוק הבינלאומי עת פרצו לשגרירות הבריטית – חייב היה האיחוד האירופי לקבל החלטה חסרת תקדים בדמות סנקציות קשות וקשוחות יותר. החטא האירופאי הוא אפוא כפול, הן בכל הנוגע להתרפסות המתמשכת מול איראן והן בחוסר היכולת להתאחד למען פיתוחם של תחליפי אנרגיה אשר יפטרו את העולם מהצורך להסתמך על הנפט האיראני. לכולם חלק באשמה אבל לאף אחד אין פתרונות.

האיחוד האירופי נולד אי שם ב-1992 כתוצאה מחזון. חזון שעיקרון בניסיון לאחד בפעם הראשונה את אירופה השסועה לכדי מקשה מדינית פוליטית וכלכלית אחת על כל המשתמע מכך. קדמו לאיחוד האירופי קהילת הפלדה והפחם האירופית והשוק האירופי המשותף אך שני הגופים הללו כללו מספר מצומצם יחסית של מדינות. האימפריה הסובייטית התפרקה רק שנה קודם לכן וגרמניה עשתה את צעדיה הראשונים כמדינה מאוחדת. מאחורי הקלעים – הכל היה בשל להקמת ארצות הברית של אירופה – או שלא.

הרצון לאזן בכל מחיר את כוחה של ארצות הברית שהתבססה בתקופה ההיא כמעצמה המובילה בתבל, הוביל ליצירתו של יצור כלאיים מלאכותי שבו המפריד מאפיל על המשותף. במילים אחרות, מדינות אירופה יותר מדי שונות זו מזו ואת זה שום דבר לא ישנה – גם לא אולם דיונים משותף בבריסל. פערי התרבות והמנטליות בין המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי הופכות אותו למוסד מסואב שהקשר בינו לבין מדיניות סדורה הוא מקרי בהחלט. במתכונתו הנוכחית האיחוד האירופי קטן בהרבה מסכום חלקיו.

האימפוטנטיות של האיחוד האירופי באה לידי ביטוי בצורה הטובה, אך גם הטרגית ביותר, בחודשים האחרונים. המשבר הכלכלי הקשה המאיים על יציבותו של גוש היורו יצר תמונת מצב עגומה שבה מספר מדינות (ובראשן גרמניה וצרפת) משלמות על הטעויות והבזבוז המשווע של חברותיהן. אין שום סיבה שמשלם המיסים הגרמני יממן את הממשל היווני. הבעיה היא שמה שהתחיל עם יוון התפשט כבר למדינות אחרות ובכלל זה לספרד ואיטליה. מבחינה רציונלית עושה רושם שעדיף היה לפרק את האיחוד האירופי ולהורידו אל תהום הנשייה – אבל עכשיו, כמעט שני עשורים לאחר האיחוד – מחיר החרטה, מבחינת המדינות החזקות באיחוד, יהיה פשוט גבוה מדי.

אבל הבעיה היא כאמור לא רק כלכלית. גם מבחינה פוליטית מדובר על גוף שלא מסוגל לגבש אג'נדה אחידה ומסודרת. מינויים של הרמן ואן-רומפי וקתרין אשטון לתפקידי נשיא המועצה האירופית ושרת החוץ האירופית בהתאמה הם לא יותר ממצג שווא אומלל. ואן-רומפי ואשטון הם פקידים בירוקרטים אפורים שאינם קובעים דבר – הם לא יותר מבובות בידיהם של מרקל וסרקוזי.

האיחוד האירופי עובר בימים אלו את המשבר הגדול ביותר מאז הקמתו. בתקופה בה ארצות הברית שוקעת ומעצמות חדשות כמו סין, ברזיל והודו נותנות את הטון בזירה הבינלאומית חייב האיחוד האירופי להמציא את עצמו מחדש בכדי להמשיך ולהיות רלוונטי. כולנו יודעים שזה כבר לא יקרה.

ראש ממשלת איטליה מריו מונטי - Taken By Giuseppe Lillo

מזה שנים רבות מדברים בישראל על הצורך בשינוי שיטת הממשל. על החובה שבמעבר מהשיטה היחסית הכובלת את הממשלה להסכמים קואליציוניים בעייתיים לשיטה חלופית שתאפשר את הקמתה של ממשלה המורכבת משרים מומחים – המכירים את התחום עליו הם אמונים על בוריו. אז בישראל ככל הנראה מדובר על עוד חזון למועד אך באיטליה החזון כבר הפך למציאות.

סיומו של עידן ברלוסקוני לפני כשבועיים סימל את האות לתחילת כהונתו של מריו מונטי, כלכלן בהשכלתו שאף מכהן כיום כשר האוצר של המדינה. בנוסף למונטי, שר החוץ האיטלקי הוא דיפלומט במקצועו ובהשכלתו אשר כיהן בתפקידו האחרון כשגריר איטליה בארצות הברית. לפני כן, שימש שר החוץ כשגריר ארצו באו"ם ואף בישראל. את הצמרת המדינית משלים ג'אמפולו די פאולה, שר הביטחון שהיה לרמטכ"ל של ארצו במשך ארבע שנים.

אמנם, ממשלת המומחים של איטליה היא רק תולדה של המשבר הכלכלי שחוותה הכלכלה השלישית בגודלה באירופה אך גם מן המציאות הבעייתית הזו עשויות לצמוח תועלות של ממש. ברגע שהציבור רואה כי ההגה נמצא בידיהם של האנשים המסוגלים לנווט את הספינה הטובעת אל מחוץ לתחום הסערה – וזאת מבלי לדאוג לאינטרס הפוליטי האישי שלהם – גדל האמון בשלטון והמורל הלאומי משתנה.

יש שיטענו, ובמידת מה של צדק, כי כל אדם באשר הוא, מקדם במהלך פועלו המקצועי את האינטרס האישי שלו שכן כולנו בני אדם. נכון, לא מדובר על טענה משוללת יסוד אך בה בעת עלינו לזכור כי יש הבדל משמעותי וניכר בין פוליטיקאי שכל מטרתו היא להמשיך וליהבחר לבית המחוקקים לבין אדם שלא רואה את עתידו המקצועי בזירה הפוליטית. תכלית פועלו של האחרון – שונה לחלוטין מזו של הראשון.

קונספט המינויים המקצועיים מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש בזירה הפוליטית האמריקאית. ברור כי פה ושם ישנם מינויים הנובעים מאילוצים פוליטיים, אך מרביתן המוחלט של המשרות הבכירות, במיוחד במשרדי הממשלה הפחות זוהרים – מאויישים על ידי אנשי מקצוע הרואים את טובת המדינה לפני טובתם האישית. כך למשל, שר האוצר טימוטי גייטנר הוא כלכלן, אריק הולדר, התובע הכללי, הוא עורך דין מוכח וסטיבן צ'ו, שר האנרגיה, הוא זוכה פרס נובל לפיזיקה וחוקר בתחומים המשיקים לזירת האנרגיה.

במחוזותינו מנגד, ההשכלה כלל איננה משנה שכן ברור,עם כל הצער שבדבר, כי בהתאם לשיטה הקיימת כל אדם יכול לאייש כל משרד – ורצוי כזה בלי תיק . עמיר פרץ כיהן במשך קרוב לשנתיים כשר הביטחן של ישראל אך גם לו וגם לחבריו הקרובים ביותר,שלא לדבר על מתחריו, היה ברור כי התפקיד גדול עליו – הסיבה היחידה שהתפקיד הוצע לו מלכתחילה (וזאת במקביל להצעה לשמש כשר אוצר) נבעה במישרין ממעמדו הייחודי כיו"ר השותפה הקואליציונית הבכירה ביותר באותה עת.

אנו נמצאים כיום בצומת דרכים של ממש בכל הנוגע לכיוון אליו תפנה המדינה. טוב יעשו מובילי המחאה החברתית באם ישנו את האסטרטגיה שלהם ויניפו את דגל שינוי שיטת הממשל שיהפוך מבחינתם ליעד מרכזי. אזרחים מעטים מבינים באמת ובתמים עד כמה שינוי שיטת הממשל הוא קריטי לעתידה של מדינת ישראל וזאת משום שחלק ניכר מהרעות החולות אותן אנו חווים ביום יום – נובע במישרין מהשיטה הקלוקלת.

חשבו על כך, השאלה שצריכה להישאל היא לא האם צריך לפרוץ את גבולות התקציב או לא – זוהי שאלה משנית. השאלה החשובה ביותר היא איך מחולקת עוגת התקציב, בין אם התקציב יגדל, או בין אם ישאר ללא שינוי. או במילים אחרות, מה זה משנה אם התקציב יגדל בעוד 50 מיליון ש"ח אם התוספת ממילא תחולק בין שלל המפלגות שידאגו אך ורק לסקטור הבוחרים הספציפי שלהם.

שינוי שיטת הממשל הוא המפתח לשינוי החברתי, הכלכלי והפוליטי של מדינת ישראל – וטוב יעשה מי שיפסיק להתעלם מכך.

השבוע נפל דבר באיטליה. סילביו ברלוסקוני בן ה-75, ראש הממשלה ואחד האנשים העשירים ביותר ביותר במדינה, הודיע על התפטרותו, וזאת בכפוף להעברתן של רפורמות הצנע בפרלמנט האיטלקי. ברלוסקוני אף הכריז כי אין בכוונתו להתמודד בבחירות אשר ייערכו קרוב לוודאי בחודש פברואר. בכך הגיעו לסיומן קרוב ל-20 שנה של שליטה כמעט מוחלטת בפוליטיקה האיטלקית.

ברלוסקוני נבחר לראשונה לפרלמנט האיטלקי עוד בשנת 1994 והפך לראש הממשלה זמן קצר לאחר מכן. מאז סיום כהונתו הראשונה (ב-1995) ועד היום הספיק ברלוסקוני לכהן בשתי קדנציות נוספות. גם כאשר הפסיד ברלוסקוני ליריבו המר רומנו פרודי – הקפיד האדם שמחזיק באינספור תחנות רדיו וטלויזיה באיטליה – להיות זה שימשוך בחוטים של הפוליטיקה האיטלקית מאחורי הקלעים.

סילביו ברלוסקוני הוא בראש ובראשונה איל הון שהפך ברבות השנים לאדם המשפיע ביותר על הנעשה באיטליה. הסיבה לכך הייתה העובדה שמאז ומתמיד התמקד ברלוסקוני ברכישתם של ערוצי מדיה אשר איפשרו לו להפיץ את משנתו – וחשוב מכך –  להצניע את הביקורות כנגדו.  לאורך הדרך הוא נכנס גם לעסקי הביטוח, ההשקעות והספורט – בכל זאת, כל אדם צריך קצת גיוון בחיים. השליטה בקודקודים רבים כל כך חייבה אותו להקים קבוצה אחזקות שקשורה כיום במישרין או בעקיפין לכל פינה במשק האיטלקי.

כשראש הממשלה הוא גם אחד הטייקונים החזקים ביותר במשק – אך טבעי הוא כי יצוצו שמועות בדבר מעשים לא כשרים כאלה ואחרים. ברלוסקוני הכיר את זה כבר מהרגע הראשון – באמצע שנות ה-90 הורשע ראש הממשלה בעבירות מרמה והפרת אמונים ונידון לשנתיים מאסר אך זוכה בערעור. המאבקים המשפטיים הללו חישקו את ברלוסקוני ולא בכדי מדובר באחד מהפוליטיקאים הממולחים ביותר בתבל –  מאז תחילת הקדנציה הנוכחית שלו (אמצע שנת 2008) שרדה ממשלתו לא פחות מ- 50 הצבעות אי-אמון.

במהלך חלקו הראשון של העשור הקודם הכל נראה טוב עבור ראש הממשלה האיטלקי. ברלוסקוני היה בן בית אצל ג'ורג' בוש הבן והיה לבעל ברית אסטרטגי במלחמה בטרור שתפסה את מירב סדר היום. השינוי הגיע בשנת 2009 עת הואשם ברלוסקוני בריש גלי בשחיתות, בקשרים למאפיה (שעליהם היו שמועות עוד בשנות ה-90) ובקיום מסיבות חשק חוזרות ונשנות שהפכו את איטליה לבדיחה. אם כל זה לא הספיק הרי שגם אשתו של ברלוסקוני באותה עת, ורוניקה לאריו, הגישה תביעת גירושין רשמית שפגעה במעמדו וזמן קצר לאחר מכן נחשפה הפרשה החמורה ביותר עד עכשיו – קיום יחסי מין (בהסכמה) עם רובי – קטינה בת 16.

הסקנדלים התחילו להיערם ובמקביל גם המצב הכלכלי של איטליה החל להתדרדר. השילוב בין הפרטים העסיסיים מחדר המיטות של האיש החזק במדינה לבין צמיחתם של החוב הלאומי, האינפלציה והאבטלה הפכו לתמהיל מסוכן שבגינו סיים ברלוסקוני השבוע את דרכו הפוליטית. לעת עתה. ב-17 השנים האחרונות הרבה מאוד פרשנים ומחוקקים הקפידו להספיד את סילביו ברלוסקוני אך זה חזר פעם אחר פעם לזירה הפוליטית עם ידו על העליונה. מוקדם מדי  לקבוע האם ברלוסקוני יתאושש גם מהמשבר האחרון שפקד אותו אך מה שבטוח הוא שטרם נשמעה מילתו האחרונה.

Taken By: Daniella Zalcman from New York City, USA. Website http://dan.iella.net/

ישראל היא מדינה שאוהבת אקשן. בשבוע אחד קורים כאן יותר אירועים מאשר במדינות אחרות בחודש ובשנה שלמה. וכך היה גם הפעם, מספר ימים אחרי שהסתיים פסטיבל גלעד שליט התחיל הפסטיבל הבא – כל מה שרציתם לדעת (או שלא) על התקיפה הישראלית באיראן. הדיון הציבורי הזה לא מועיל לאף אחד מהצדדים, בעצם אתם יודעים מה, אולי כן – לאיראן.

אם הייתי אחמדינג'אד סביר להניח שהייתי יושב מול הטלוויזיה כלא מאמין – בעל הבית השתגע הוא חושב, מה עושים החבר'ה האלה בישראל – מדברים ללא הפסקה על כן תקיפה\לא תקיפה – סוף סוף אני אפילו יכול לשלוח את ראש המודיעין שלי לחופשה שכל כך מגיעה לו.

זכות הציבור לדעת וזכותו של הפוליטיקאי להדליף כבר הפכו מזמן לאובססיה בלתי נשלטת. יעלון, ברק, דגן, דיסקין ומעל כולם בנימין נתניהו חייבים להבין כי הדיון הציבורי המתמשך בסוגיה רק מזיק למדינת ישראל ומסייע לאויביה. האם הציבור בישראל חייב לדעת מה בדיוק מתכננים הדרג המדיני והצבא רק בגלל שאם וכאשר תתחיל כאן מלחמה יהיה הציבור הישראלי זה שיספוג את הטילים? התשובה היא בשום פנים ואופן לא. ישנם דברים שהשתיקה יפה להם – עסקת שליט הייתה כזו – על אחת כמה וכמה שאלת התקיפה באיראן.

על פי הדיווחים ביומיים האחרונים, מאיר דגן ויובל דיסקין, היו מעורבים לכאורה, בהדלפות שהובילו לגל הספוקלציות הנוכחי. לכאורה, מדובר בתרחיש שלא ניתן לפסול על הסף וזאת לאור התנגדותם העזה של שני הבכירים לשעבר לתרחיש של התקפה. מבחינתם, ההדלפה לכאורה, סייעה בהעלאת הנושא על סדר היום ובהפנמת הסיכון הנעוץ בהתקפה אבל דגן ודיסקין כבר לא בתפקיד ועל כן אינם כפופים לראש הממשלה – נתניהו חייב בראש ובראשונה להשתיק את חברי ממשלתו.

לגופו של עניין, ברור כי ישראל לא תוכל להתמודד בשלב זה לבדה עם איראן ולכן כל הההשערות הנוגועת לתקיפה בעת הקרובה פשוט מיותרות. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה – האיראנים למדו את מה שהעיראקים לא ידעו ופיזרו את אתרי הגרעין שלהם במגוון רחב של מוקדים. תקיפתם של כל המוקדים הללו היא מסובכת וקשה – במיוחד נוכח העובדה כי מדובר על מדינה שנמצאת אלפי קילומטרים מתל אביב.

ואם זה לא מספיק הרי שישראל תתקשה לעמוד בתגובה האיראנית אשר תכלול מאות טילים אל עבר ישראל וזאת כמובן מבלי להכניס למשוואה את החיזבאללה, החמאס ואולי גם את סוריה שישגרו טילים ללא הפסקה. כפי שכבר ראינו לא פעם בעבר, העורף הישראלי לא מוכן למכה כה אנושה משום שאצלנו תרבות ה-"יהיה בסדר" היא השולטת. ישראל אמנם לא תושמד כתוצאה ממתקפה מסוג זה אך תגובה איראנית משולבת תביא עמה מאות ואף אלפי נפגעים וייקח לנו זמן רב להתאושש.

אסור למקבלי ההחלטות לדבר על איראן כי לא משנה לאיזה כיוון יילך הדיון – תצא ישראל עם ידה על התחתונה. במדינה שבה שרים מדליפים מישיבת הממשלה שבה הם נמצאים בכדי להקדים את חבריהם בשביל כותרת בעיתון – אל לנו להתפלא כי אותם השרים פשוט לא מסוגלים לגלות אחריות לאומית ולשמור על שקט תעשייתי.  במצב עניינים כזה כל שנותר לנתניהו הוא להצהיר באופן חד משמעי כי כל שר שיתבטא בנושא האיראני ללא תיאום וללא רשות – יסיים את תפקידו. אין ספק כי הציבור יגבה את ראש הממשלה – אם וכאשר.

במקביל, על מדינת ישראל לפעול בכל האפיקים העומדים לרשותה על מנת להמשיך ולעורר את המודעות הגלובלית לסכנה הטמונה בהשלמתו של הגרעין האיראני וזאת תוך שימת דגש על גיוסה של קואליציה בינלאומית רחבה ככל הניתן כנגד הרפובליקה האיסלאמית.

בסופו של דבר רק המנהיג העליון, האייתוללה חמינאי יחליט לאן מועדות פניה של איראן – אחמדינג'אד תמיד היה ותמיד יהיה בגדר בובה על חוט – נכון לעכשיו – הבובה יכולה לחייך.

גלעד שליט בשיחה ראשונה עם הוריו לאחר החזרה לישראל. צילום: דובר צה"ל

השבוע הסתיימה לה סאגה מדינית, בטחונית ומעל הכל אנושית לא פשוטה שנמשכה יותר מחמש שנים – גלעד שליט חזר בריא ושלם לביתו ולמשפחתו. אינספור מילים כבר נכתבו ועוד ייכתבו על המפגש המרגש ועל הדילמות הקשות שבעסקה אך במדינת ישראל, מי כמונו יודע, המציאות המזרח-תיכונית תטפח על פנינו מהר מהצפוי – אז איך ייראה המזרח התיכון החדש בעידן שלאחר עסקת שליט.

מבחינה מדינית-אסטרטגית מבשרת עסקת גלעד שליט על כך שראש הממשלה השלים את אחד האתגרים הגדולים ביותר שרבצו לפתחו מהרגע בו נכנס בפעם השנייה למשרד ראש הממשלה. כעת, נתניהו מתפנה לאתגר הגדול הבא – איראן. נתניהו מבין שהזמן הולך ואוזל – איראן גרעינית פירושה משוואה חדשה לחלוטין – משוואה שתשנה את פניו של המזרח התיכון לבלי היכר על כל המשתמע מכך.

בשלוש השנים האחרונות לא נרשמה התקדמות של ממש בזירה האיראנית. פיתוח הפצצה התעכב בגלל וירוס שתקף את מערכות המחשוב בכור הגרעיני – סביר להניח שהאיראנים כבר מצאו דרך להתגבר עליו ולחדש את התהליך. השקט התעשייתי עליו שומרת איראן בשנה האחרונה מרמז על כך שינוי מדיניות – לא מדברים – עושים.

עתידם הפוליטי של אובמה, מרקל וסרקוזי, השותפים הטבעיים לקואליציה פוטנציאלית נגד איראן (אם וכאשר) לוט בערפל. סרקוזי צפוי להפסיד בבחירות 2012 למועמד הסוציאליסטי פרנסואה הולנד. בגרמניה, נתקלת מרקל בהתנגדות פנימית עזה לאור מצבו העגום של גוש היורו וחבילות הסיוע החוזרות ונשנות ליוון בעוד שבארצות הברית ממשיך אובמה לטפל בכלכלה הדועכת. אין זה אומר כי בעוד שנה נהיה עדים בהכרח לתקיפה ישראלית בטהרן אך בה בעת ברור כי הגיעה העת להקשחת הסנקציות – עם מועצת הבטחון או בלעדיה – ולשם מועדות פנינו.

לאור התיווך המוצלח של המצרים בעסקת שליט לא צפויים היחסים בין ישראל למצרים להתדרדר עד כדי ניתוק. בעידן פוסט-מובארק שוררת בין הצדדים חשדנות המהולה בכבוד הדדי ובהבנה כי שלום (גם אם קר) בין הצדדים – עדיף ממלחמה. גם בכל הנוגע ליחסים בין ישראל לטורקיה הייתה עסקת שליט לבעלת משמעות שכן גם גורמי הבטחון הטורקים, בגיבויו המלא של ארדואן, סייעו לקידום העסקה ואף הסכימו לקלוט לשטחם מספר לא מבוטל של מחבלים.

ומה באשר לאבו-מאזן? בשלב זה לא צפויים המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית לצבור תאוצה. עסקת שליט ביצרה את מעמדו של חמאס ברחוב הפלסטיני ודחקה את אבו-מאזן לפינה. כעת, נותר לנו לבחון מה יעלה בגורל הבקשה הפלסטינית באו"ם ובמקביל – כיצד תתמודד הרשות עם המחבלים שחזרו לגדה. שיתוף פעולה יעיל בין צה"ל לכוחות הביטחון הפלסטיניים עשוי לסלול את הדרך למשא ומתן רציני יותר.

מבחינה בטחונית הסכנה הגדולה ביותר לישראל כיום לא מגיעה מרצועת עזה או מסוריה הבוערת כי אם מדרום לבנון בה ממשיך החיזבאללה להתחמש ולאגור אמצעי לחימה רבים לקראת עימות אפשרי. כעת, עושה רושם יעשה נסראללה ככל יכולתו על מנת למשוך את ישראל למלחמה כוללת ולשקם את כבודו. בפיקוד הצפון חייבים להיות מוכנים אך בה בעת גם לא להתרגש מכל פרובוקציה מילולית שתיזרק לחלל האוויר.

שלא נטעה, אחמד ג'עברי, רמטכ"ל החמאס שתפר את עסקת שליט לא יישב בקרוב לחומוס עם בני גנץ אך בשבועות הקרובים צפויה בחזית הדרומית רגיעה יחסית נוכח העובדה שהלשכה המדינית של חמאס ברשות חלאד משעל עזבה את סוריה ומחפשת מקום חדש להתיישב בו – ועד שזה יקרה צפויה הזרוע הצבאית של החמאס לחכות ולהיערך לחטיפה הבא, לעימות הבא – עימות שיכול להסתיים גם בעופרת יצוקה 2.